חוק הכלים השלובים

"שילמתי לראביי הרפורמי שיצום עבורי", סח חבר בקהילה הרפורמית לרעייתו. איך שהיא נפגעה... מפיה נפלטה זעקה: "מה, אני לא (כמעט שאמרה את המילה "דתייה", אך נזכרה שהיא לא...) יהודיה? אני לא צריכה לצום?! סע אליו שנית ותשלם לו שיצום גם עבורי!"

חשבו תמימים אלו שאם ישלמו לרבאיי הרפורמי והוא יצום עבורם ביום הכיפורים, יוכלו הם לאכול כאוות נפשם. עבור פדיון התענית, גבה הרבאיי תשלום מלא, כמובן.

חזר האיש לרבאיי בליל יום הכיפורים, ומצאו יושב על השולחן ולועס בכל פה סעודה הגונה...

"מה זאת?" תבע לדעת, "הן שילמנו לך טבין ותקילין שתצום עבורנו".

"אל דאגה", השיב הראביי, "עבורכם - אני צם. אני אוכל רק עבור עצמי"...

למה ניתנה התורה דווקא במדבר?

כתב השולחן ערוך: "ולעולם קורין פרשת ´במדבר סיני´ קודם עצרת (חג השבועות, יום מתן תורה)". סיבות מספר יש לכך, ואנו ננסה להרחיב אחת מהן:

ראשית כל צריכים אנו להבין למה ניתנה התורה דווקא במדבר.

התלמוד במסכת עירובין (נד.) כותב: "אמר רב מתנה מאי דכתיב ´וממדבר מתנה´? אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו - תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו - אין תלמודו מתקיים בידו". פירוש: כפי שהמדבר הוא הפקר לכל, וכל המעוניין לעבור בו אינו צריך ליטול רשות מאיזו מדינה, או ממשלה, כך מי שמשים עצמו כמדבר ומתנהג בענווה ושפלות – זוכה שדברי התורה יתקיימו בו.

נתון זה מוביל אותנו לשאלה בוערת שמן הסתם לא נתנו עליה את הדעת: אם התנאי הראשון לתורה הוא ענווה ושפלות, כלום לא מתאים היה יותר שתינתן התורה במישור, או שמא בבקעה? מפני מה ניתנה התורה דווקא על "הר" סיני?...

נפתח בפסוק שכתב החכם מכל האדם, שלמה המלך ע"ה: "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" – כשם שהמסתכל במים רואה בהם את השתקפות פניו שלו, המחייכות או העצובות, כך לב האדם, כאשר חש הוא אהבה לאדם שכנגדו, יחוש אהבה חוזרת מהעומד מולו, וחלילה להיפך.

הקשה הרה"ק רבי שלום רוקח מבעלזא: מפני מה נקט שלמה המלך דווקא בדוגמה של אדם המביט במים כדי לראות את תואר פניו, הרי אין ספק שלהביט במראה זה עדיף, וכבר בימי משה רבינו היו מראות – בימי שלמה על אחת כמה וכמה.

מתרץ הצדיק, שבכדי להסתכל במראה ניתן לעמוד זקוף ולהישיר מבט, אך בכדי לראות את השתקפות הפנים במים יש להתכופף ולהשתוחח. דהיינו: ברצונך לחוש את לבו של העומד מולך? לא תוכל לעשות זאת כשגבך זקוף! רק אם תשפיל עצמך בענווה – תוכל להזדהות עם ליבו של חברך. 

במעמד הר סיני, הגיעו עם ישראל לדרגה של אחדות מושלמת, "ויחן שם ישראל נגד ההר – כאיש אחד בלב אחד", כולם הגיעו לשם במטרה ורצון אחידים: לקבל תורה.

התורה נמשלה למים, המים מטבעם גולשים ממקום גבוה ויורדים למקום נמוך, כמו כן, מים יכולים להתאסף רק בכלי קיבול אחיד, אבל אם יש בו חור או סדק – הרי שהמים יגלשו החוצה ולא ייקוו בתוכו.

מסיבות אלו נקראת פרשת "במדבר" שסוקרת לנו את כניסתם של בני ישראל למדבר סיני, שדווקא שם ניתנה לנו התורה, לפני חג השבועות: עבור תורה זקוקים לאחדות ולענווה. שתי תכונות אלו כרוכות האחת ברעותה כפי שלימדנו ה"שר שלום" מבעלזא בדברי שלמה המלך.

ההכרח לאחדות עבור קבלת התורה הוא משום שהתורה נעשית על ידי כל עם ישראל, בשביל כל עם ישראל, שהרי כך נאמר "שכל ישראל ערֵבִין זה לזה". לכן לפני קיום המצוות, אנו אומרים בנוסח ה"לשם ייחוד" הנני מקיים מצוה זו "בשם כל ישראל". ומפורסם עד מאוד הוא משלו של רשב"י במדרש, לאדם שנסע בספינה וקדח חור בתאו, שהוא מסכן את כל נוסעיה. כך העובר עבירות מסכן את העולם כולו.

"הר סיני", על שום מה? למה לא ניתנה התורה במישור?

הן אמת שצריך אדם להשפיל עצמו כמדבר, אך שלא יחשוב שהשפלה זו גורעת מערכו. שהרי בדרך כלל עולים להר מצד אחד ויורדים מצדו השני. לומר לך שהמשפיל עצמו תחילה מעלהו הקב"ה לפסגה, והמגביה עצמו על חברו - גולש מן הפסגה לשפל.

כשם שלא ניתן "לאכול עבור עצמי" ובה בעת לצום עבור הזולת, כך התורה אינה נקנית אלא בעת שמרגיש האדם שחברו – הוא ממש כגופו שלו.