רועי ידיד: "אמרתי לעצמי: אתה חייב להחליט"

פעמים רבות בתוכנית 'בכיוון אחר' אנחנו זוכים להכיר מקרה קצה, מעבר חד מהעולם החילוני לעולם הדתי. לפעמים גם סיפורי גיור מיוחדים. אבל היום, האורח שלנו היה יותר בקו התפר שרבים, אולי רבים מדי, נמצאים בתוכו. הוא חבש כיפה, אבל יצא למועדונים. למד בישיבה תיכונית, אבל לא הקפיד על שלוש תפילות ביום. רועי ידיד, סולן להקת 'ענבי הגפן' גדל בבית מסורתי דתי, אבל בשלב מסוים החליט לשנות, כיוון אחרי שהבין שהוא משקר לעצמו. הכיפה אמנם היתה שם גם לפני כן, וגם אחרי כן, אבל האמונה והבנת חשיבות קיום המצוות נבנו אצלו רק בשלב מסוים.

שנינו גדלנו בבית ששלחו אותנו לבתי ספר דתיים והיתה כיפה, אבל עדיין זה לא היה זה. אמנם הסיפורים לא בדיוק מקבילים, אבל מעניין אותי לדעת באמת איך אתה חווית את היהדות בילדות?

"האמת היא שכמו שאמרת בפתיחה, רבים וטובים נמצאים בקו התפר הזה, והרבה עושים את המעבר לצערנו גם לצד החילוני לגמרי. אני הייתי מאוד קרוב לכך. הסבא והסבתא, אתה יודע, עלו לארץ. הם מבית דתי מובהק. הם באו עם הסימנים של הגלות".

אז איפה באמת היה השבר הראשון?

"אני חושב שכנראה הם לא התאימו כל כך מנטלית למה שקורה בארץ ישראל. זה באמת מה שיצר את השבר אצל הדור השני, שזה בעצם ההורים שלי. ההורים שלנו. אבא שלי למשל חזר בשאלה ואחר כך בגלל אמא שלי חזר בתשובה, כדי להתחתן. אבל גם כשהוא חזר בתשובה, זה אומר חזר בתשובה לכיפה על הראש, שבת, כשרות וזהו".

זה בעצם היה התנאי שלה, אתה רצה להתחתן, שים כיפה על הראש?

"כן, בדיוק. אמא שלי אמרה לו: 'אתה רוצה להתחתן? שים כיפה על הראש. לקח לו שנה כדי לעכל את העניין. הוא לא ידע בכלל אם הוא רוצה. אחרי שנה הוא חזר והחליט: הנה אני עם כיפה על הראש. אבל שוב, זה כיפה על הראש, כמו שאמרתי, שבת וכשרות. שלושת הסממנים היחידים. לא היתה הקפדה על שלוש תפילות ביום, על ברכות, על ציצית, כמובן אם נמשיך הלאה על קביעת עתים ללימוד התורה. כמובן שלא. גדלתי בבית מאוד ליברלי שבעצם אפשר להגיד - טעם המון מהעולם החילוני".

כשאתה כבר נער ומתחיל להבין מי נגד מי, איך ההרגשה לצאת למועדון עם קוקו וכיפה? את זה אני לא ניסיתי.

"תראה, העולם החילוני הוא מאוד קוסם, ואתה התרגלת לזה שיש לך כיפה על הראש. אבל יש לך במובנים מסוימים חשיבה חילונית לגמרי. כל מה שקשור למועדונים, כל מה שקשור למין השני. זה סוג של כיף שיש לך פה, שאתה בכיף יכול אוקיי... להמשיך הלאה, נוריד את הכיפה".

אז למה לא עשית את זה, בעצם?

"הייתי מאוד קרוב לכך. אני זוכר שכשהייתי אצל חבר שבת הוא אמר לי: 'בוא נלך, יש מסיבת יום הולדת לחבר שלי'. לא ידעתי שיום הולדת לחבר - מדובר במסיבה לכל דבר בערב שבת עם דיג'יי וכן הלאה. אני זוכר שהיתה לי סוג של רתיעה. לא ידעתי מה לעשות. אני רואה את החבר שלי באופן אוטומטי מוריד את הכיפה, שם בכיס ונכנס. ואני לא ידעתי האם לעשות את זה או לא, כי נכון שבאמצע השבוע זה מועדונים ומסיבות והכל, אבל שבת זה היה הגבול החדש שלא ידעתי אם לעבור או לא. עברתי אותו כמה פעמים בחיי. לא באופן של - מעכשיו אני מחלל שבת - אלא חילולי שבת פה ושם . לשמחתי הרבה כשהתבגרתי יותר, ודווקא כשהגעתי לצבא שרבים מאלה שנמצאים במקום שלי התקלקלו - דווקא אני בצבא התחזקתי".

ואז אתה מגיע ללהקת הרבנות הצבאית. אני אם הייתי בתור מסורתי מגיע ללהקת הרבנות הצבאית ושומע את כל הים בם בם או כל מיני שירים שאני מדמיין שנמצאים שם - זה היה מרתיע אותי. הייתי רואה בזה כאילו משהו נושן ואתה, להיפך, אתה נמשכת לזה.

"אז בוא ואני אגלה לך סוד. להקת הרבנות, לא בכל המחזורים אבל לפחות במחזור שלי, לא תמיד היתה מה שאתה רואה. היו חבר'ה בלהקת הרבנות שלא היו דתיים בכלל. הם באו מבתים דתיים אבל הם לא היו דתיים בכלל, ובכל זאת שרו את השירים של להקת הרבנות. אני כן הרגשתי בבית שם כי היה לי את הכל. היו גם את אלה שלא דתיים, אבל כן, יש להם בעירה כמו שלי, והיה לי גם את אלה שהם דתיים יותר. זה לא מה שעשה לי את זה. זאת אומרת, מה שהביא אותי לחזרה בתשובה. דווקא מה שהביא אותי לכך זה המנצח של להקת הרבנות דאז, מונה רוזנבלום, שאפשר להגיד - נדלק עליי... משהו קרא שם. היה שם איזה שהוא ניצוץ, כימיה בינינו, מוזיקאלית, ואחר כך אישית. הוא היה אדם חרדי, הוא עדיין אדם חרדי אבל כשהוא היה מנצח הלהקה - כאדם חרדי - הוא משך בעצם גם אותי למוזיקה הדתית, וגם לאורח חיים הרוחני דתי".

אבל עדיין לא היית ממש שם. רק אחרי הצבא אתה מצטרף ללהקת 'ענבי הגפן' של נועם חייט, ובעצם שם אתה מקבל את תפקיד הסולן - מחזק אנשים אחרים עם שירי אמונה כשאתה בעצמך לא ממש בכיוון...

"זה היה ממש קו שבר מבחינתי, כי כבר נכנסתי ממש לנישה הדתית, בין שזה בשירים ובין שזה בקהל שרואה אותי מופיע. ואני בעצם משמח אנשים שברמה דתית הם הרבה יותר חזקים ממני, ואני עדיין שם בתוך השאלות, בתוך אי הידיעה. וזה מה שגרם לי לתסכול גדול, כי אני הייתי מגיע הביתה ושואל: מה התכלית? תחליט, רועי, מה אתה עושה. או שאתה בתוך זה או שאתה לא בתוך זה, אבל אתה חייב להחליט".

מה משך אותך? אתה מדבר פה על שאלות ועל תסכול. מה משך אותך?

"זה קרה. זה סוג של סולם, של שלבים שעליתי בהם. אם השלב הראשון זה עצם הכניסה שלי ללהקת הרבנות, אז השלב השני זה תזמורת ענבי הגפן. אגב, עד היום אני משמש סולן שם כבר 13 שנה. אבל הקש ששבר את גב הגמל זו היתה אשתי".

שזה בעצם שידור חוזר של ההורים שלך, אפשר להגיד.

"כן, אבל את יודע, עם מוטיבים הרבה יותר חזקים. כי אשתי גם היתה סגורה על עצמה בתוך העולם הדתי, בתוך כל החומרות וההקפדות. הכרתי אותה כשאני עוד הייתי בשירות סדיר בצבא, כשיש לי גם את להקהת הרבנות, גם את להקת ענבי הגפן, וגם פתאום דבר חדש שהולך לקראת משהו מאוד רציני. היא היתה מאוד סגורה על עצמה מבחינה דתית, ואני ניסיתי להדביק את הפער שאני עדיין לא יודע בכלל אם אני רוצה ואם אני מוכן. אבל הרגש פה שיחק משחק מאוד גדול. הרגשתי שהקב"ה עוטף אותי מכל הכיוונים, ולא נותן לי לברוח. נותן לי צבא, ענבי הגפן, אישה שברוך ה' גרמו לי ליישר קו איתה וגם להאמין באופן שכלתני מה הדרך האמיתית בשבילי".

אתה יודע, אתה בכלל קיבוצניק. אמנם דתי אבל קבוצניק.

"נכון. אני ב-10 השנים האחרונות גר בקיבוץ דתי. קיבוץ 'חפץ חיים'. זה קיבוץ מיוחד, כיוון שהקיבוצים הדתיים הם בדרך כלל קיבוצים של הכיפה הסרוגה, בעצם קיבוצים ציוניים שבאים במטרה ליישב את הארץ. וקיבוץ 'חפץ חיים' הוקם כקיבוץ חרדי".

קיבוץ חרדי, מעניין.

"כן, זה קיבוץ מיוחד שבא מהזרם החרדי ציוני. זה דבר שקרה אמנם אז ב'חפץ חיים' ועכשיו זה קורה שוב. יש את הזרם החרדי הציוני שנולד עכשיו. אבל בעצם הוא נולד עוד לפני שישים, שבעים שנה, מימי החפץ חיים, שבעצם אנשים חרדים שבאו כדי ליישב את הארץ ולשלב את זה עם לימוד התורה. וזכיתי לגור במקום כזה".

הכתבה נערכה מתוך התכנית "בכיוון אחר" המשודרת מדי יום שלישי ב-23:10 בערוץ הידברות (ערוץ 97 בהוט ויס).