הוכחה לוגית: תורה שבעל פה ניתנה משמים

ישנם אנשים, שלמרות אמונתם באמונה שלימה שהתנ"ך אכן נמסר מאת ה', סבורים כי התורה שבעל פה לא הגיעה מאת האלוקים ח"ו. לדידם, דברי חז"ל ורבותינו הקדושים בתלמוד ובספרי ההלכה, הינם פרי הגיונם של מחברי הספרים עצמם. משכך, מוכנים המה לקבל את הוראות האלוקים המופיעות בתנ"ך, אך מסרבים המה להיענות ל"תכתיבי" התלמוד וההלכה, בטענה המזלזלת: 'וכי מי הם שיקבעו לי את החיים'?

ישנו פיתוי גדול להאמין לתזה הזו, שכן בניגוד לתורה שבכתב, התורה שבעל פה מגבילה ומחייבת ביותר - בפרטים הקטנים של החיים, יש לה השפעה חזקה ביותר על חיי היום-יום, והיא מחייבת את ריסון התאוות.

במאמר הקצר שלפניכם אנו רוצים להוכיח מתוך התורה שבכתב עצמה, כי יחד עם תורה שבכתב, ובצמוד אליה, נמסרה למשה רבנו גם התורה שבעל פה, על פרטיה ודקדוקיה הרבים. כמו שאמרו חז"ל (תלמוד ירושלמי פאה ב, ד): "מקרא, משנה, תלמוד ואגדה, אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו, כבר אמר [ה'] למשה בסיני".

א. תורה שבכתב אינה מובנת ללא תורה שבעל פה

כל בר דעת יודע, שלא ניתן לכתוב בספר החוקים הוראות בלתי ברורות, וק"ו שלא ניתן להצמיד עונשים לעובר עליהם. והנה, בהתבוננות בתורה שבכתב, נמצא מצוות ואיסורים רבים, אשר בהעדר פירושם בתורה שבעל פה, לא יתכן בשום פנים ואופן להבינם. ויתירה מכך, בצידם של כתובים אלו נכתבו עונשים כבדים ביותר, כעונשי מיתה וכדומה. כיצד יתכן שנותן התורה עשה זאת? זו אחת ההוכחות, שיחד עם התורה שבכתב – ניתנה למשה רבנו התורה שבע"פ, המפרטת ומבארת בדיוק נמרץ את המצוות והאיסורים. לפניכם מספר דוגמאות:

1. התורה שבכתב ציותה: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה', כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת". (שמות לה, ב). לפי הנאמר בפסוק לבד, איך נדע איזו פעולה מוגדרת כ'מלאכה'? כיצד נוכל לקיים איסור זה, בזמן שכלל לא ברור מה נאסר? והאם זה הוגן והגיוני לענוש בעונש מיתה החמור - אם יופר האיסור, בלא להודיע בדיוק מה נאסר? מכאן מוכח, כי יחד עם הפסוק, נמסר למשה בעל-פה מפי ה' - פירוט הפעולות הנכללות במושג זה של "מלאכה".

מסופר בתורה (במדבר טו), שבנ"י מצאו במדבר "איש מקושש עצים ביום השבת", כלומר, מעמר זרדים תלושים לערימה אחת. הם הושיבוהו בבית הסוהר, "כי לא פורש להם מה יעשה לו". כלומר, לא ידעו באיזה עונש לעונשו. נשאלת השאלה, מנין היה להם ש"מקושש" זה "מלאכה" שנאסרה בשבת? מדוע נזקקו הם רק לברר את עונשו, ולא האם פעולתו בכלל נכללת בגדר "מלאכה" האסורה בשבת? מכאן מוכח, כי הוגדרה להם מהות ה"מלאכה" בעל-פה, וכל ישראל ידעוה כבר לפני כן, וכאמור.

2. בתורה כתוב: "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". (שמות טז, כט). מה פירוש "ממקומו"? מהי הגדרתו? האם ממש אותו מקום מצומצם בו היה האדם ברגע כניסת השבת, כל החדר או הבית, או אולי כל העיר? מי יגדיר מושג זה של "מקומו"? בעל כורחנו, שהקב"ה נתן גם הגדרה מתאימה לכך בתורה שבעל פה.

3. נאמר בתורה: "וקשרתם לאות על ידך, והיו לטוטפות בין עיניך". (דברים ו, ח). את מה בדיוק נקשור על היד? ואולי בכלל כוונת הכתוב שנקשור על ידינו אות אחת מאותיות האלף-בית? ומהן אותן "טוטפות"? האם זה מאכל של עדה מסוימת...? הרי מילה זאת לא מופיעה פעמים נוספות בתנ"ך, וכלל איננה מילה בלשון הקודש? למרבה הפלא, במשך אלפי שנים, יהודים מכל קצוות תבל, כ-ו-ל-ם יחד הגיעו למסקנה, שהכוונה היא לקופסאות מרובעות ושחורות עם רצועות, אשר בתוכן מונחות ארבע פרשיות מסוימות שהועתקו מן התורה? כיצד הם הגיעו למסקנה זו, שאין לה אפילו רמז קלוש בכתוב?!

4. מצוות ברית מילה, אשר עונש כרת בצידה, נכתבה כך בתורה: "ונמלתם את בשר עורלתכם". (בראשית יז, יא). ללא תורה שבעל-פה לא היינו יודעים כיצד מבצעים מצווה זו, ובוודאי שלא הייתה הסכמה ואחדות דעים בקיום המצווה. שכן אין אפילו רמז קל להבין איזה בשר בדיוק יש למול...

5. נצטווינו לקחת "פרי עץ הדר" בחג הסוכות. מתכנסים יהודים בבית-הכנסת בחג הסוכות. לכאורה, כל אחד היה אמור להביא פרי הדר כלשהו בידו: אחד יביא תפוז, חברו קלמנטינה, ובידי האחרים אשכוליות, לימונים, וכדומה. ולא היא, אין שום הבדל בין העדות מסוף העולם ועד סופו, כולם לוקחים רק אתרוג. כיצד קורה שאיש אינו מביא לימון, שהוא כל כך דומה לאתרוג?

ב. בתורה שבכתב נכתב מפורש שישנה תורה שבעל פה

כשנתבונן בתורה שבכתב, נראה שהיא מודיעה לנו במספר מקומות על קיומה של תורה שבעל פה. מקוצר מקום נביא מקור אחד בלבד: "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ, אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ". (דברים יב, כא). שימו לב: ה"שחיטה היהודית" המפורסמת נכתבה בלשון לא ברורה לחלוטין: "וזבחת". הרי אפשר לזבוח בסכין, ואפשר גם בנחירה, או בצורה אחרת. כמו כן, אפשר לזבוח דרך העורף, הצוואר, ובעוד מקומות בגוף הבהמה. הכתוב מרגיש שהמצווה אינה ברורה כלל וכלל, ולכן ישנה תוספת - "כאשר צויתיך". אנו גוללים את ספר התורה מראשו לסופו, ואין אפילו פסוק אחד שמדבר כיצד שוחטים. אז איפה "כאשר צויתיך"? בתורה שבעל פה. וכך כתב רש"י שם: "כאשר צויתיך. לימד שנתפרשה לו מצוות שחיטה בעל פה, דהיכן ציוהו בכתב?!" (ומקורו בחולין כח).

ג. התורה שבכתב אינה מנוקדת

התורה שבכתב אינה מנוקדת. כך נכתבים ספרי התורה מאז ומעולם ועד עצם היום הזה. צורת הקריאה הנכונה עוברת מדור לדור בתורה שבעל-פה. והנה, קיימות אפשרויות רבות לקריאת פסוקים שאינם מנוקדים, ולמרבה הפלא, הגיעו היהודים לאחר אלפיים שנות גלות מכל קצוות תבל, וכולם קוראים את הפסוקים באותו ניקוד. אם נאמר שניתנה רק תורה שבכתב, מהיכן בכלל הם ידעו את הניקוד הנכון של הפסוקים? עוד הוכחה בידינו, שיחד עם תורה שבכתב ניתנה תורה שבעל פה.

להמחשת הדבר נביא דוגמא אחת מיני רבות: בחומש שמות (כג, יט) נכתב: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". פסוק זה הוא המקור לאיסור בשר וחלב. מאידך, בחומש ויקרא (ג, יז) נאמר "כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ", מכאן אנו למדים על האיסור המוחלט לאכול חֵלֶב (גם ללא תערובת עם בשר). לפנינו אותה מילה בדיוק - "חלב", הנהגת בצורה שונה. אולי ננקד את הפסוקים בצורה הפוכה, את הפסוק בשמות ננקד בצירי – "לא תבשל גדי בחֵלֶב אמו", ונלמד מפסוק זה שאסור לבשל בשר עם חֵלֶב. ואילו את הפסוק בויקרא ננקד בקמץ, ומפסוק זה נלמד שאסור לאכול מאכלי חָלַב כלל ועיקר?

ד. סתירות רבות בתורה שבכתב

דבר נוסף המעיד על מציאותה של תורה שבעל-פה הוא: ישנם פסוקים הנראים כסותרים זה את זה, המחייבים פירוש בעל פה, כדי להבין את כוונתם. לדוגמא: פסוק אחד אומר "שבעת ימים מצות תאכלו", (שמות יב, טו). ופסוק אחר אומר: "ששת ימים תאכל מצות", (דברים טז, ח). והדוגמאות הן רבות. ברור הדבר, שאין "סתירות" בתורה, הרי כל מי שלומד את התורה רואה את עוצמתה וחכמתה: הדקדוק בכל פסוק, מילה או אות. "אין אות מיותרת בתורה". האם דבר כזה פשוט, שכל מחבר ספר בן זמנינו נזהר ממנו, יהיה קיים בתורה? מוכרחים אנו לומר, שהסתירות הן בדווקא, כדי ללמדנו דקויות ופרטי דינים, כפי שחז"ל מרבים לדרוש את ה"סתירות" לכאורה שבין הפסוקים.

מתוך העלון החודשי "אור עליון". לקבלת העלון במייל.