"שכחתי את האמת"

"מכרתי את המשפחה שלי בתמורה למעמד חברתי, שכחתי מאיפה באתי ושהחום של המשפחה הוא החשוב ביותר". כך פותחת חן שאבו, 20, מבני ברק את סיפורה מלא הניסיונות. ככל ששמעתי ממנה יותר, כך נותרתי נדהמת לנוכח כוחות הנפש להם זכתה.

סיפורה של חן שאבו מתחיל כשהייתה בת ארבע. דודה נהרג בפיגוע ובעקבות כך החלה משפחתה בהתקרבות אל היהדות, דבר שהחזיק כשש שנים בלבד. כך מצאה חן את עצמה ללא כל מסגרת דתית. "כאשר משפחתי ירדה מהדת הייתי בסוף כיתה ב, בת שבע בלבד. עברתי לבית ספר מסורתי שבו חוקי הצניעות היו קלילים, כאלו שבכלל לא ידעתי שקיימים. מעולם לא הסבירו לי את התהליכים שהמשפחה עוברת, ובנוסף התחלתי לשנוא חרדים. אם רק היו מסבירים לי - הדברים היו נראים אחרת. בתחילת כיתה ח הכרתי את עולם המבוגרים, כולל איפור, ציפורניים, עדשות מגע צבעוניות ועוד כל מיני שטויות".

מה עושה ילדה קטנה שעד לשלב מסוים חוותה את הקב"ה על בסיס יומי וכעת הכל משתנה?

"גם לאחר שעזבנו את הדת המשכתי להישען על הקב"ה. עדיין דיברתי איתו, לחשתי לו, ביקשתי ממנו. התחלתי להתוודע למציאות קצת אחרת, ואיתה באו השאלות. מה היא התורה? מי זה הקב"ה בכלל? למה אסור? מי קבע? מה התפקיד שלי בעולם? למה מתים? מה משמעות כל החוקים האלו? ואז התחלתי במסע אל האמת שלי".

כמו צעד תימני

"המסע היה קשה מנשוא. כל פעם מחדש הייתי שואבת תקווה מהפסוק: שבע יפול צדיק וקם. לאחר תקופה של חצי שנה בדת חזרתי אחורה ממש כמו צעד תימני - צעד אחד קדימה ושבע לאחור. ניסיתי לחפש את עצמי שוב בעולם הבלהות, ומתחתי גבולות שלא מתחתי קודם כדי לפצות על התקופה בה שמרתי את הדת. בעולם הכללי, ככל שאתה נמוך יותר - אתה מצליח יותר".

כך מצאה את עצמה חן במסע בין שני העולמות כשהיא חוזרת אל דרך התורה שוב ושוב וחוזר חלילה. "אנשים החלו לחשוב שאני צריכה אשפוז - יום חצאית ולאחר מכן יומיים מכנסיים", היא מספרת. "למרות התגובות שינסתי מותניים, נשאתי תפילה ופניתי לדרכי החדשה. כך התנדנדתי עד שהתחלתי להגיע לשיעורי תורה קלילים על בסיס יומי, והרגשתי איך שהקדושה עוטפת ומחבקת אותי בחיבוק רך וענוג. התורה מילאה אותי והוציאה ממני את הטוב".

לאחר שבני משפחתה עזבו את הדת, אחות אחת דבקה בה. במקביל, גיסה של חן, שהחל אז לעבוד בהידברות, הכיר למשפחה את הערוץ. "הכרנו גם את האתר ופעילויות נוספות של הארגון", מספרת חן "בהתחלה חששנו שמדובר בשטיפות מח כביכול, אך לאחר מכן הצצנו ונחשפנו לרבנים מדהימים. הידברות פרסמה סמינר של ארגון צהר שבו השתתפו הרב זמיר כהן והרב פנגר. בכלל לא היססתי והלכתי לשמוע. הייתי באורות, עזבתי את החבר שהיה לי באותה תקופה, הסרתי את כל התמונות מהפייסבוק ובעצם שיניתי את כל אורחות חיי".

אלו ויתורים טכניים כביכול, אך קשים ללא ספק. היו דילמות בדרך?
"לעזוב את החבר לאחר שנה וחצי זה באמת קשה, אך לא סבלתי מזה הרבה בחצי השנה הראשונה מאחר והייתה לי תמיכה. אך לאט לאט הקשרים התומכים מתנתקים, נשארתי לבד, והאורות והנצנצים שהיו התחילו לדהות ולקבל צבע כהה שחור ולא נעים במיוחד. הכרית שלי ספגה המון דמעות, אך עם הזמן החלו לזרום הצעות שידוך והתרכזתי בכך".

"אני אומר לכולן ללכת צעד אחרי צעד, ולך אני אומר לרוץ"

בליל שישי אחד חלמה חן חלום אשר הוביל לתפנית האחרונה. "שתי סבותיי שנפטרו, זכרונן לברכה, ליוו אותי לחופה מופרדת כשאני בשמלת כלה לבנה וצחה. החופה היתה גבוהה מהרגיל, והיה עליי לטפס במדרגות על מנת להגיע אליה. הסבתות שלי משכו אותי אך ללא הצלחה, רגליי נותרו תקועות עמוק באדמה. קיבלתי מהן מבט שאמר: נו, תתקדמי!, תרתי משמע. התעוררתי בחמש לפנות בוקר רעדתי כולי. באותו מוצאי שבת שמעתי על סמינר שהתקיים בשבוע שלאחר מכן. כמובן שהלכתי". שוב מצאה את עצמה חן בסמינר, אך והפעם זכתה לנהל שיחה עם הרב זמיר כהן שהמליץ לה להוסיף את השם חנה. "אמרתי לכבוד הרב שקשה לי לבד, שעצוב לי ושהדרך לתהום קלה ומהירה. כבוד הרב אמר לי את כל כך קרובה. אני אומר לכולן ללכת צעד אחרי צעד, ולך אני אומר לרוץ למדרשיה ברגע הראשון שאת נוחתת במרכז. אין לך מה לדאוג, הכל יהיה בסדר. המשפט הזה הלך איתי שבעה חודשים שבמהלכם נכנסתי למדרשיה לפי הוראת הרב. למדתי ובניתי את עצמי, שיניתי את ההרגלים השליליים, האכלתי את הנשמה ומילאתי אותה בתורה ובקדושה, והיום היא פשוט פורחת. לאחר תקופה במדרשה כבר נהייתי בוגרת יותר, התחלתי לעזור בבית, וזה כולל גם חיבוק לאמא עם מילה טובה. חיי השתנו ב-180 מעלות".

לאחרונה חן כמעט חתמה את סיפורה בהפי אנד מתבקש, אך ברגע האחרון הסיפור הזה קיבל תפנית נוספת. "הכרתי בחור בשירות השידוכים של הידברות, התארסנו בינואר והחתונה היתה אמורה להתקיים במאי. לאחר כל ההכנות של פתיחת תיק ברבנות, בחירת כיסויי ראש, אולם, צלם וכל מה שמסביב, שקלתי שוב את הדברים לאור נתונים חדשים והוחלט לבטל את החתונה. איך מהמקום הנמוך ביותר, המשפיל והמביך הזה מתעלים על עצמינו"?, שואלת חן במקומי, כאילו יודעת כבר את השאלה הבאה. "רק בכיתי והודיתי להשם. ברור שהכל ניסיונות. השם הוא לא רק המלך והאבא שלי, הוא גם החבר הכי טוב שלי. השם נמצא שם תמיד ללא תנאי וללא שעות ביקור, כי כשמבקשים ממנו הוא עוזר. הוא אוהב שמדברים אליו ומבקשים ממנו. לולא האמונה אני לא יודעת איפה הייתי היום. לא האמנתי שאמצא את המנוחה והנחלה שאליה ייחלתי כל חיי. היו לי עליות וירידות, כאב עצום והמון נקודות שבירה, אך עם כל זאת אני ממשיכה לטפס. אני מודה לבורא עולם שבכל מצב מחזיק את ידיי ומחזק את נשמתי".

לקראת הסוף מוסיפה חן אקורד סיום מחזק במיוחד. "זו לא אגדה - זו מציאות אמיתית, ולא כדאי לעצום לרגע את העיניים. השגחות פרטיות קורות בכל מספר שניות. אם נפתח את העיניים ונצא מהבועה שלנו ונתחיל להסתכל מחוץ למסגרת, נראה שהתמונה הרחבה הרבה יותר יפה. ככל שמסתכלים בגדול יותר ומתעמקים ביצירה, ניתן לגלות דברים פשוטים ומרגשים, הרבה יותר מהדברים העלובים שהיצר הרע מוכר לכולנו. תודה רבה לבורא עולם, שתמיד נמצא איתי בכל מצב, ולכם, ארגון הידברות, תודה על הכל".