לא מרשים אף אחד

הכרתי בחור צעיר, שהיה נוהג לשוחח עם אחרים כשהראש שלו היה מוטה מעט הצידה, משום שפעם מישהו אמר לו שהפרופיל שלו דומה לזה של שחקן מפורסם... רוב האנשים לא חשבו שיש לו פרופיל של שחקן, אלא שהתרופף לו אחד הברגים בראש.

אולי זה נשמע כמו בדיחה, אבל נשים לב, האם אין אנו מתנהגים בדומה לאותו בחור בכל פעם שבה אנו מניחים ל"דעת החברה" לשלוט במעשינו?

החלק החומרי שבנו נהנה מהאשליה המשכרת ש"כולם חושבים שאני משהו...", אבל החלק הרוחני האמיתי שלנו שואף להגשים מה שמשמעותי באמת. החלק החומרי אומר: "בואי נהיה חשובים לרגע", והחלק הרוחני אומר: "בוא נהפוך את זה למציאות". החלק החומרי מתנגד לחוסר הנוחיות הכרוכה בצמיחה, והחלק הרוחני יודע מהו הדבר הנכון לעשותו.

ואנו, אמנם מזדהים עם החלק הרוחני, אך לעיתים קרובות חיים את החלק החומרי...

מהם המניעים שלך?

עלינו לוודא שכל מה שאנחנו עושים בחיים נובע מתוך בחירתנו האישית, ואינו מבוסס על הצורך להרשים אחרים. לדוגמא, אם ביקשו מאיתנו לערוך תכנית חברתית, עלינו לשאול את עצמנו: מה המניע שלנו לערוך את התכנית הזאת?

אם אנו מתכננים טיול להודו, עלינו לשאול את עצמנו: האם זה בגלל שאנו באמת רוצים להיות שם? (עם כל הרפש והאומללות שנפגוש ברחובות), או שזה על מנת להרשים אחרים בהרפתקנות שלנו?

ערכו רשימה של דברים שידידיכם משתמשים בהם על מנת להרשים אתכם: חברמניות, עושר, מראה חיצוני, חוכמה... או אולי: כוח, כישורים, חינוך, השכלה, קריירה, בריאות, ספורטיביות... אם יש לכם רעיונות נוספים אתם רשאים להוסיף לרשימה.

כעת, הכינו רשימה של הדברים שאתם עושים על מנת להרשים אחרים.

בדקו - מה יש בדברים האלו שגורמים לכם להרגיש חשובים?

שאלו את עצמכם: ממה נובע הצורך שלי להרשים אחרים בדברים הללו? מה מכל אלו הוא הדבר אותו אני הכי רוצה לממש?

המרדף אחר ההכרה

הרצון לזכות בהכרת החברה בזכות הישגינו הוא טבע אנושי, אשר לא תמיד אנחנו מודעים לקיומו. כל אדם רוצה שהחברה תהיה מודעת לאותם דברים בהם הוא מתגאה בליבו. אפשר לחוש זאת בשיחה עם ידידים. אם תרצה ואם לא, הגאווה תמצא את הדרך אל תוך השיחה: "הכרתי אותו כשעשיתי תואר שני ב...", או "התמונה הזאת מזכירה לי את הטיול המדהים שעשיתי להימלאיה..." לא משנה על מה משוחחים, הניסיון להרשים תמיד ידלוף פנימה.

מדוע אנו רוצים כל כך להרשים אחרים?

בני האדם צמאים למשמעות, אבל הם לא תמיד מצליחים להגיע אליה במלואה, לכן הם נזקקים לפיצוי מלאכותי מהסביבה.

רדיפה אחר הכבוד היא סימן לכך שהאדם אינו מעריך את עצמו מספיק. זה כאילו שהוא אומר: "אולי אני לא שווה כל כך הרבה, אבל אם אני יכול לגרום לאחרים לחשוב שאני כן, סימן שאני שווה משהו...". עם זאת, עמוק בלב הוא מרגיש את הבלוף. הוא יודע שזו אינה האמת, ושזהו מרדף אחר "זהב השוטים" – צהוב, מבריק וחסר ערך.

אנשים שבאמת מרוצים מרמת ההישגים שלהם, אינם זקוקים להכרת החברה על מנת לשכנע את עצמם שהם בעלי ערך. אם אתה מאמין בעצמך, לא יהיה אכפת לך מה אחרים חושבים.

היה חופשי מדעותיהם של אחרים

אדם שבוחן "כמה הוא שווה" על פי מידת הערכתם של אחרים, הופך לעלה נידף, ומתעופף בחוסר שליטה לכל מקום אליו נושבת רוח החברה והאופנות המשתנות.

לעומתו, מי שבטוח בעצמו ובערכו, יכול להיות בטוח יותר שדעותיו אכן שייכות לו ולא לחברה שסובבת אותו.

האלוקים מכנה את עם ישראל "עם קשה עורף". קשיות עורף היא תכונה טובה ורעה גם יחד. היא רעה כשאתה עקשן ואינך מוכן להשתנות מתי שצריך, אבל היא טובה, כאשר אתה עומד מול פניהם של השיגעונות האופנתיים, ונשאר צמוד לדרך שלך. אלמלא היה עם ישראל קשה עורף, הוא לא היה מצליח לשרוד עד לימינו. תחשבו - אלפיים שנה בגלות עם עמים "מודרניים", בחברות שונות בעלות אינספור שיטות, דעות, תרבויות ותיאוריות. רק עם קשה עורף אמיתי יוכל להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן צמוד לדרכו, ולשרוד כישות עצמאית.

כולנו שואפים להצלחה ולמצוינות, ואכן עלינו לשאוף לכך, אך לא לחיות עבור אחרים. אל תבחר בקריירה, בסגנון חיים או בדרך הבילוי שלך, רק על פי מה שיעניק לך מעמד גבוה יותר. סלק את השיקול של "מה יחשבו" או "מה יגידו" מהראש. אם אתה רוצה להיות גדול - אז תעשה משהו גדול. לא בגלל שהמעשה יביא לך הערכה חברתית, אלא משום שאתה רוצה לחיות חיים בעלי משמעות ולממש את הפוטנציאל שלך – מבלי להתייחס לכמות תשומת הלב שימשכו מעשיך.

רק קח בחשבון, שאם תחליט ותצליח לצעוד בדרך הישרה, ייתכן שיקומו לך מתנגדים בהתחלה, אך בסופו של יום, תוכל ללכת לישון בידיעה שהמצפון שלך נקי, ובהכרה שסופה של האמת לנצח.  

האם אתה עושה רושם?

יש אנשים שמתפארים תמיד בהצלחותיהם ומכריזים: "שימו לב. אני מישהו מיוחד!".

הזוהר הקדוש אומר, שכל מי שעושה מצווה ומתגאה בה "אובד זכותו". כלומר, כל מי שעושה מעשה טוב ומתפאר בו, מאבד במו ידיו את השכר על אותו מעשה. נניח, לדוגמא, שאתה מגלה בשכנותך אלמנה ויתומים שבקושי יש להם מה לאכול. אתה נותן להם מזון, מספק להם תמיכה ומסייע להם להגיע לעצמאות כלכלית. כעת, ברגע שאתה מתחיל להתרברב במה שעשית, אתה, למעשה, לוקח את המעשה הנהדר שלך – את הנתינה הנפלאה – ומשתמש בו לתועלתך האישית. בכך אתה מאבד את זכותך על המצווה.

אנשים מגלים חשדנות כלפי אלה שצמאים להתייחסות. מסיבה זו הכבוד הוא אחד מאותם דברים מוזרים, שככל שאתה רודף אחריהם, הם מתרחקים ממך.

התודעה היהודית אומרת, שכאשר אתה עושה מעשה טוב, היחידים שצריכים לדעת עליו הם אתה ואלוקים. עשה חסד בצורה אנונימית. אל תדאג, הקב"ה ימצא דרך לתגמל אותך על מעשיך.

משחק הדמויות

אחת מהדרכים ההרסניות ביותר לנסות ולהרשים אחרים, היא על ידי "החלפת תפקידים". אנחנו "משחקים" דמויות, שנראה לנו שאחרים יאהבו. האם שמת לב אי פעם, איך יכולה האישיות שלך להשתנות כשאתה נמצא בחברת אנשים שונים? לאלה באימון הספורט, אנחנו יוצרים רושם של אנשים ספורטיביים. בפני החברים שלנו, אנחנו חברה'מנים, ומול הבוס שלנו אנחנו רציניים. אנו יכולים לשחק 10-20 תפקידים שונים ביום!

שים לב לדרכים השונות בהן אתה מציג את עצמך ונסה לתאר אותן. אל תתפלא אם תגלה, שלעתים אתה משחק במספר תפקידים מנוגדים... זהו משחק מסוכן, משום שמתוך החלפת תפקידים באופן שגרתי, קל מאוד לשכוח מי אנחנו באמת.

חשוב – מיהו אתה האמיתי?

היה מודע ללחץ החברתי להתאים ל"מודל" מסוים. נסה לדמיין, כמה אנשים היו רוצים להיות בתת המודע שלהם שחקן או זמר מפורסם.

בדוק בעצמך והחלט – "מי באמת אני רוצה להיות? איזו דמות אני משחק כעת? האם זה מה שאני רוצה להיות?".

"שחק אותה"

למשחק הדמויות ישנו גם צד חיובי: הוא יכול לגלות פוטנציאל, שבדרך אחרת לא היינו מצליחים לממש. חז"ל מגלים לנו, שהחיצוניות מעוררת את הפנימיות, כלומר – כאשר אדם מתנהג כלפי חוץ בצורה חיובית, מעשיו מעוררים גם את הפנימיות שלו, ומשפיעים עליה לטובה, כמאמר הכתוב: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".

בחר ב"תפקיד" שיכול להיות טוב עבורך, ותן לו להשפיע על ההתנהגות היומיומית שלך. בוא נאמר שאם אתה רוצה להיות בשמחה, תתחיל לשחק אדם שמח, חייכן וידידותי, שאוהב להיות עם אחרים. משחק כזה יתרגל אותך לכיוון הזה, והטיפוס שאתה משחק יהפוך להיות חלק ממך!

אולי תשאל, "רגע, אז מה ההבדל – או שאני מרמה אחרים, או שאני מרמה את עצמי...?!". התשובה היא, שמשחק החלפת התפקידים, על מנת למצות את הפוטנציאל שלך הוא טוב, בעוד שאותו משחק, שמטרתו לגרור מחמאות ריקות מתוכן, הוא שלילי. האינדיקציה לדעת מה המניע האמיתי שלך היא ההרגשה שלך בסוף. כאשר אתה מנסה לרמות אחרים, סביר להניח שלא תרגיש טוב עם עצמך, אבל אם אתה עושה זאת על מנת לשפר את אישיותך, תרגיש טוב עם עצמך.

לסיכום:

• אל תיפול למלכודת של צורך אובססיבי בהכרת החברה.
• החיפוש אחר תגובותיהם המעודדות של האחרים פוגע בך, משום שהוא מונע ממך להתקדם באמת לעבר המצוינות.
• אם אתה זקוק לאישור ולהכרה חברתיים, הגיע זמן לבחון את רמת הביטחון העצמי שלך.
• כשאתה מציג על מנת להרשים אחרים, תתעורר בליבך תחושה של ריקנות.
• שאל את עצמך: אילו היו נותנים לי את הבחירה, האם הייתי מעדיף להיות מפורסם ואומלל, או מרוצה ולא מוכר?
• רדיפה אחר כבוד הורסת את היכולת "להיות" אתה עצמך.
• כשאתה מרגיש בצורך לתקוע בחצוצרות ה"תראו אותי...", שאל את עצמך – את מי אני מנסה להרשים?
• גם אם תצליח לשכנע אנשים שאתה האדם הנפלא ביותר בעולם, האם תצליח לשכנע בכך גם את עצמך?