היה לי חבר, היה לי אח

כשעופר שושן (39) וליאור אלחנתי (36) עולים על הבמה כדי לספר את סיפור חייהם, במופע שלהם "כולנו אחים" המלווה בהרבה מוסיקה ולא מעט דרמה, איש אינו מעלה על דעתו כי מאחורי זוג החברים עם הגיטרה והדרבוקה, מסתתר סיפור מרגש שלא היה מבייש שום טלנובלה. סיפור זה הם חושפים בהדרגה לאורך המופע.

עופר פותח ומתחיל לספר את סיפורו, וליאור ממשיך אותו בסיפור חייו האישי. כך הם מספרים לסירוגין את קורות חייהם, עד שסיפורם מצטלב לאחד בדרך מפתיעה, ולא מותירה עין אחת יבשה בקרב הקהל הנרגש.

"גדלתי בבית עם קשיים כלכליים ועברו עלינו חוויות לא נעימות. הייתה תקופה קשה ואבא ואמא היו חסרים לנו הרבה" נזכר עופר. "באיזשהו שלב ההורים שלי החליטו שמשנה מקום משנה מזל ועברנו לעכו, ואכן המשפחה התייצבה כלכלית ונולדו לי עוד שבעה אחים".

עופר, כיום חובש כיפה גדולה ועטור בזקן ארוך, גדל בבית חילוני, והוריו התגרשו בילדותו. "קיבלתי חינוך חילוני לחלוטין, בלי שום סממן דתי. עד גיל 25 לא ידעתי כלום על יהדות, מלבד מושגים כלליים" מספר עופר, שהחל לפתח את כישרונותיו, והחל מתפרנס ממוסיקה, ספורט, דוגמנות וצילום.

"אחרי שקצת התפרסמתי באזור הצפון, החלטתי לעזוב ולעלות לירושלים, כחלק מחיפוש עצמי. מאז הטיול בכיתה ז לא ביקרתי בירושלים, והוקסמתי מנופיה ואנשיה של עיר הקודש". הימים ימי טרור, שנת 1995, ועופר, בשיער ארוך ועגילים, החל לעבוד בתחום תעסוקה חדש – אבטחת התחבורה הציבורית בעיר. עד מהרה הפך עופר לאחראי על כל מערך התחבורה הציבורית בירושלים ותל אביב, ובמהלך עבודתו פגש את ליאור לראשונה.

***

"החיים שלי מתחלקים לשני חלקים: חלק אחד שאני רוצה לזכור, וחלק אחר שאני רוצה לשכוח" מספר ליאור, שנולד פג וגדל בבית יתומים מגיל 8 חודשים עד גיל שלוש וחצי. הוא נשלח לאימוץ אצל משפחה דתית חשוכת ילדים בכרמיאל, שאימצה אותו אל חיקה בחום רב ובמסירות. "מאז שאני מכיר את עצמי, ידעתי שאני מאומץ. התחושות שליוו אותי היו קשות. הרגשתי די חריג בחברה, בעיקר בזמן המפגשים עם משפחות של ילדים אחרים ובסיטואציות חברתיות" הוא משתף.

ליאור למד אמנם בבית ספר דתי, אך היו לו הרבה שאלות ותהיות על החיים. "היה לי דיאלוג עמוק עם הקב"ה כבר מגיל קטן. בכיתה ד, בבית הכנסת, בפעם הראשונה שפתחתי את הסידור וידעתי כבר לקרוא נתקלתי בפסוק מאד מצמרר. היה זה פסוק ממזמור כ"ז בתהילים: "כי אבי ואמי עזבוני, וה יאספני". ישב לידי אדם מבוגר ושאלתי אותו מי כתב את זה ואיך הוא יודע מה אני מרגיש? האם גם לו יש הורים מבוגרים שהלכו לאיבוד? אני רוצה לפגוש אותו... ביקשתי נרגש. האיש ראה את הרצון הכנה שלי להיפגש עם האיש והסביר לי שזה דוד המלך, שחי לפני כ- 2,000 שנה. נפעמתי מהמילים הגדולות האלו" נזכר ליאור. את החלק הראשון של הפסוק "כי אבי ואמי עזבוני" – ידע ליאור תמיד, מניסיונו, אך מהמשכו של הפסוק "וה יאספני" – השתומם. "שאלתי מי זה ה, ואם הוא כל כך טוב ועוזר לכולם, אז למה הוא גרם להורים שלי לעזוב אותי? זה ליווה אותי כל החיים ועורר בי המון שאלות".

ליאור לא נתן למציאות הלא פשוטה של חייו להכריע אותו, והוא ניסה להשתלב בחיים בהצטיינות רבה. הוא למד בבית-ספר חקלאי דתי "כפר חסידים", ושירת ביחידה מובחרת בצבא. בזמן זה התעורר אצלו, כדבריו, הקושי להבין את הטוב של הקב"ה.

באחד הימים, בעת שירותו הצבאי, המתין ליאור עם חבריו באחד הצמתים הנטושים וחיכה לאוטובוס שיביאו הביתה. לפתע, עצרה לידו מכונית עם לוחית זיהוי ישראלית, עם שני מקומות פנויים, אך יושביה ביקשו רק מאחד מהם לעלות. ליאור, שהיה עייף ומותש, התעלם מהרמזים המוקדמים וביקש לעלות לרכב. "פתאום הברכיים שלי ננעלו, לא יכולתי להזיז אותם. כל העניין הזה ארך מספר שניות, אך הם כבר נבהלו וברחו. שניות לאחר מכן, עצרה לידינו מכונית משטרה ושאלה האם נתקלנו במכונית מחבלים. תיאורה היה זהה למכונית אליה ביקשתי לעלות דקה קודם לכן". כך

ניצל ליאור מניסיון חטיפה שהיה עלול להסתיים באסון. "זה זעזע אותי. פתאום הבנתי את הטוב של הקב"ה, איך הוא מכוון אותי ושומר עלי".

למרות זאת, המשיך ליאור בשגרת חייו ופנה לטייל בעולם. כשחזר, השתלב בדוגמנות ובאבטחה.

עופר אף הוא נפגש עם המוות מקרוב, בתור איש ביטחון. "חוויתי כמעט את כל הפיגועים. הפיגוע בקו 18 התרחש בדיוק רגע אחרי שירדתי מהאוטובוס" הוא אומר.

כאשר הוא המום לחלוטין ומבקש למצוא מחסה, רגליו הוליכו אותו אל האיש החביב שעמד בתחנה המרכזית דרך קבע והניח תפילין לעוברים ולשבים. בפעם הראשונה כששאל האיש את עופר האם ירצה להניח תפילין, עופר, במראה חילוני למשעי, שלא הניח תפילין מימיו מלבד מספר שניות בבר המצווה, סירב. "בחיים לא הנחתי תפילין, אבל אחרי הפעם הזו שלא רציתי להניח, לפתע זה התעורר בי. חזרתי לאלבום הבר המצווה שלי ועקבתי אחר התמונות שלי עם הקופסאות השחורות הללו. אחרי שבועיים חזרתי אליו וביקשתי לדעת מה יש בהם שכל כך מחבר אותי אליהם". כמו רבים, החל עופר בתהליך של חיפוש בזכות התפילין. "אחרי מספר חודשים של הנחת תפילין וקצת תפילה, הרגשתי שיש משהו בדבר הזה שמאד מושך אותי. לאט לאט היה משהו בעולם החילוני שהחל להיות מאוס בעיני".

יום אחד, עדיין בשיער ארוך, בעת עבודתו כמאבטח בתחנה המרכזית בירושלים, פגש לראשונה את ליאור, עומד וממתין לאוטובוס לפסטיבל ערד. אוטובוס, שבניגוד לרגיל, בושש להגיע. בטבעיות, פנה אליו ליאור ושאל: "אחי, מה העניינים?". "הפרצוף שלו היה מוכר לי, רק לא ידעתי היכן לשייך אותו בפאזל של החיים שלי. חשבתי לעצמי שאולי זה מהצבא או מהטיולים בעולם" מספר ליאור על המפגש הראשון עם מי שעתיד להיות חברו הטוב ביותר ואף הרבה יותר מכך.

"זה היה באמצע עבודה וראיתי אותו מרחוק. הוא היה נראה לי מוכר, לא כמו כל אחד שרואים. עברנו אחד ליד השני והתגלגלה שיחה. הרגשנו קליק" מגולל עופר.

הם דיברו כעשרים דקות, כמו חברים משכבר הימים, ולא כמו שני זרים שזה עתה הכירו, עד שהאוטובוס לערד הגיע. לאחר מכן, כל אחד פנה לדרכו. המפגש המקרי, לכאורה, הפך לשגרתי והם מצאו את עצמם פוגשים אחד את השני שוב ושוב, בנסיבות שונות בירושלים, מבלי לתכנן. אף אחד מהשניים לא סיפר לידידו כי הוא נמצא בתהליך של חיפוש והתקרבות ליהדות, וכדרכם של גברים לא שאלו איש על משפחתו של רעהו, מי הוא ומאין הגיע.

באותה השנה בה הכיר את עופר, אזר ליאור אומץ ופתח לראשונה את תיק האימוץ שלו. הוא פגש את אמו הביולוגית ואחותה שהיו דומות, לדבריו, כשתי טיפות מים. זה היה מפגש רוויי דמעות ומרגש ביותר.

אחרי שפרק את המעמסה שליוותה אותו כל השנים, ופגש את אמו, הקשר ביניהם נותק ביוזמתו, והוא פנה להתקרב ליהדות מחדש ממקום מפויס יותר. "חבר אמר לי שיש מקום בירושלים שנקרא מכון מאיר, וזה נראה לו מתאים לי" מספר ליאור שמיהר ונכנס ללמוד בישיבה כתלמיד מן המניין.

לאחר תקופה, נכנס גם עופר בשערי הישיבה. "האדם הראשון שפגשתי במכון מאיר היה ליאור, וזה היה הלם, כי לא ידעתי שגם הוא בתהליך של תשובה. זה היה מביך אבל השתחררנו מזה די מהר".

במשך חמש שנים, עופר וליאור גרו חדר ליד חדר, למדו יחד בחברותא, והידידות בין השניים הפכה לחברות קרובה. בכל אירוע בישיבה, בחתונות, במלווה מלכה, הם היו הראשונים לשיר, לנגן, ולשמח את החברה. עופר עם הגיטרה וליאור בדרבוקה, צמד חמד שעשה הרבה שמח. בשל החברות הקרובה, עד מהרה דבק בהם הכינוי "האחים עופר וליאור". בחתונתו של ליאור, עופר היה כמובן "המשמח הראשי", אך לאחר נישואיו, עזב ליאור את הישיבה והחל לעבוד ולגור במקום מרוחק. בשלב זה החברות דעכה.

"לא ידעתי שליאור ילד מאומץ, לא דיברנו על זה, אבל הייתה שמועה כזו בישיבה" מספר עופר. "באיזשהו שלב הוא פנה אלי ושאל אותי מאיפה אני בצפון, כי הוא נפגש באותו זמן עם אמא שלו, וידע שגם שם משפחתה הוא שושן, כמו שלי. הוא ניסה להצליב פרטים, אבל אני לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, אז דחיתי אותו. אמרתי לו מה קורה ליאור? מה הקטע של השאלות האלה עכשיו? אתה עושה לי ראיון? אז הוא נעצר, נבהל, ולא העז לשאול שוב".

שנתיים עברו מאז התחתן ליאור, והגיע תורו של עופר להתחתן. הוא ביקש להזמין את ליאור, אך הקשר ביניהם נותק והוא לא ידע איך יוכל להשיגו. ביום החתונה, שהיה גם יום הולדתו של ליאור, הגיע ליאור לישיבה, לאחר שנתיים שלא היה שם, וראה את ההזמנה של החתונה על לוח המודעות של הישיבה, מספר דקות לפני שההסעה לחתונה יצאה. "מאד רציתי להגיע אך זה היה יום ההולדת שלי ואשתי ביקשה שלא אלך לשום מקום" הוא מנמק את אי הגעתו לחתונת חברו הקרוב. "בדיעבד, אם הייתי מגיע לחתונה של עופר, היה האירוע המשמח הופך למפגש משפחתי רווי הלם ודמעות. אנו מודים לריבונו של עולם ולהשגחה הפרטית המדויקת לה זכינו".

לפני כשש שנים החליט ליאור, כבר אב לשני ילדים, שהוא מספיק חזק בשביל לפתוח שוב את תיק האימוץ ולפגוש הפעם את כל משפחתו הביולוגית.

אמו של עופר ניסתה להשיגו ימים ארוכים כדי להזמינו למפגש המשפחתי, אך ללא הצלחה. רק ביום המפגש הדרמטי הצליחה להשיגו והנחיתה עליו את הפצצה: "יש לך אח נוסף".

"הייתי בהלם, התחלתי להתבלבל, לא הבנתי מאיפה הגיע עוד אח" משחזר עופר. "ביקשתי מאמא שלי שתתנצל בשמי שלא אוכל להגיע למפגש המשפחתי ושאתקשר במהלך המפגש כדי לדבר איתו. היה לי קשה עם זה נפשית" הוא מודה. הוא לא ידע עדיין דבר או חצי דבר אודות האח האבוד, ובטח שלא תיאר לעצמו כי מדובר בחברו הטוב מהישיבה, ליאור.

בערב המפגש הגיע ליאור נרגש כדי לפגוש את אמו ואחיו. "אמא אמרה לי ששני אחים לא יכלו להגיע, עופר ויניב, אז אמרתי לעצמי שאפגוש אותם אחר כך. עדיין לא קישרתי. תוך כדי שדיברתי עם אמא שלי וסיפרתי לה על החיים שלי, איפה הייתי ומה עשיתי, דוגמן, מאבטח, למדתי בישיבה, מנגן, היא כל הזמן העירה "גם עופר היה דוגמן", "גם עופר היה מאבטח", "גם עופר למד בישיבה". פתאום עופר שושן, חבר שלי, עלה לי לראש והתחלתי לקשר. הפריע לי שכך אני חושב עליו אבל פתאום הכל התחבר לי" משחזר ליאור את דקות המתח. הוא אזר אומץ ושאל אותה אם הוא למד במכון מאיר. כשאמו הנהנה בחיוב, הוא הבין את מה שנסתר ממנו כל השנים – עופר שושן, חברו הטוב, הוא בעצם אחיו.

"יש מושג כזה שנופל האסימון, אבל אצלי נפל כל הטלפון" מתרגש ליאור. "נדהמתי, נהייתי חיוור, הסברתי לאמא שלי שאני מכיר אותו, שהוא חבר שלי, זאת אומרת אח שלי" התבלבל ליאור.

לאחר שנרגעו הרוחות, החליטו במשפחה להתקשר לבשר לעופר את הבשורה המפתיעה והמשמחת. אמו של עופר התקשרה אליו, אך לא הצליחה להוציא מילה מפיה, מלבד לומר לו שאחיו החדש רוצה לדבר איתו. "ליאור לקח את השפופרת ואמר לי: "אחי, מה העניינים?", חשבתי לעצמי שיש לי אח שמח במיוחד" משחזר היום בחיוך עופר. "כשהוא שאל אותי מה אתה לא מזהה את הקול שלי? כבר חשבתי לעצמי שיש לי אח לא נורמאלי. למה נראה לו שאזהה אותו אם רק היום בבוקר הודיעו לי על קיומו? אבל אז הקשבתי לקול והוא היה נשמע לי מוכר. נזכרתי בליאור ובידיעה שהוא מאומץ ואז הוא אמר לי זה אני ליאור, מהישיבה. פה נפל לי הטלפון מהידיים..." אומר עופר שמרוב הלם ניתק לליאור את הטלפון בפרצוף. "הייתי מבולבל, בהלם גמור, כאילו בלעתי את הלשון".

אחרי שהתאושש קמעה אזר עופר אומץ, התקשר לליאור והזמין אותו לביתו. "התקשרתי והתנצלתי שניתקתי. זה היה יום קשה" הוא מודה, "שלוש שנים לא ראיתי אותו מאז שהתחתן, ופתאום הוא בא אלי הביתה".

ליאור ועופר נפגשו, הפעם כאחים, במפגש דרמטי במיוחד. המבוכה עמדה ביניהם עד שליאור ביקש מעופר שיביא את הגיטרה, זכר לימי חברותם בישיבה. הם החלו לשחזר חוויות מהישיבה. מרגע שהחלו לנגן ולשיר יחד, כמו אז, "האחים ליאור ועופר", התפוגג לו המתח באחת, והם התחבקו וחזרו להיות כשהיו, אחים שהם בעצם חברים הכי טובים. חברים טובים שהם בעצם אחים.

שבועיים לאחר הגילוי המסעיר, סיפרו האחים, עדיין מבולבלים, את סיפורם בתוכניתו של יאיר לפיד. "היינו עדיין בהתלהבות. ליאור היה יותר משוחרר אך היה קטע שלא יכולתי יותר לעמוד במתח, וביקשתי מיאיר לרקוד עם מאיר בנאי שבדיוק שר את "מה אני אני רק בן אדם" על הבמה" מספר עופר בהתרגשות. "תוך כדי הריקוד ליאור ואני התחבקנו, חיבוק כזה חזק, ואז פתאום הבנו שאנחנו כבר לא חברים, אנחנו אחים".

לאור התגובות הנלהבות, הבנו כי מוטלת עלינו השליחות לספר את סיפורנו האישי. האמת שבהתחלה העדפתי לנצל את הזמן ללמוד תורה במקום להתרוצץ על במות" אומר עופר, "אבל אז הבנתי שהסיפור שלי ושל ליאור הוא לא רק שלי ושלו, אלא של הקב"ה, שרוצה שנספר אותו. הוא הסיפור של כל אחד ואחד מאיתנו". כך נולד המופע המרגש שלהם "כולנו אחים", שזוכה לתגובות נלהבות ומוצג בכל רחבי הארץ, בבתי ספר ובמקומות שונים (גם בתוכניתו של עדי רן בערוץ הידברות). זאת כבר קרוב לשש שנים, והביקוש אליו הולך וגדל.

כיום, מתגורר ליאור במצפה יריחו עם אשתו וארבעת ילדיו, ועוסק בניהול משק. לעופר, גם כן ארבעה ילדים, והם מתגוררים בקריית גת, כחלק מהגרעין התורני במקום. שם הוא מכהן כרב בית ספר וכסופר סת"ם.

"זה נשמע לאנשים הזוי" אומר ליאור בחיוך, "ובאמת יש בזה משהו הזוי. כנראה שהמציאות שלנו, של כל אדם היא הזויה, ואנחנו לא יודעים מה יקרה איתנו בעוד שנייה. זה חלק מגורם ההפתעה" מסכם ליאור שכותב בימים אלה ספר על חייו, שייקרא, ככל הנראה "אדון צירופי המקרים". בספר הוא מוביל את הקורא להכרה הברורה כי אין "מקרה" בעולם, אלא הכל, בהיפוך אותיות, "ה' רקם".