מכורים לקופסא

מפאתי חלון הבית של שירה השכנה, נשמעו קריאות "הצילו" כאילו נלחמת האישה המסכנה על חייה. לפני כמאה שנה בודאי היינו פורצים את דלת הבית במטרה לעזור לקורבן העלוב לצאת מכלל סכנה, היום אנו פשוט מייחלים שינמיכו את הווליום. זו רק במסך מהרהר לעצמו השכן מלמטה, וממשיך לצפות בשידור החוזר של משחק הכדורגל ישראל-גרמניה. אשתו מתחננת מהמטבח שיוריד את האשפה, אך בדיוק עכשיו יש פנדל והמתח גואה, איך יפסיד? "אולי עוזי יוריד את הפח?" הוא מנדב את בנו בעל כורחו. "עוזי צא מהחדר, תעזור לאמא" הוא קורא בקול רם, אבל עוזי כלל אינו שומע, הוא נרדם מול המסך.

מה כוחה של המשיכה הבלתי מוסבר הזו לצפייה במסך הצבעוני המרצד? מה פשר שמירת האמונים לתוכניות השונות שגורמות לנו לקבוע את סדר יומנו לפיהן? מהי התלות המוזרה וההדוקה הזו שנוצרה בינינו לבין הקופסא המסתורית?

קווים לדמותו של המסך

ביכולתו של מסך הקסם המהבהב לשתף ציבור צופים נרחב מהמדינות המודרניות ברחבי העולם, בסרטים, במאורעות בשידור חי ובתוכניות שונות. מכשיר הצפיה היווה גורם מרכזי במהפכה התרבותית העולמית במאה העשרים בהיותו משמש אף ככלי פוליטי, והשפיע רבות על החדרת השפה האנגלית והתרבות האמריקאית לשאר העולם.

הגדרה פשוטה, תמימה ולכאורה לא מזיקה זו של מכשיר הצפיה עברה מספר מטאמורפוזות בעשורים האחרונים והפכה את האמצעי הפשוט להעברת מידע לתופעה בעלת מיימדים ענקיים. התוכניות המשודרות נכנסו לכל תחום בחיינו. אנחנו צופים בהן בערב, מדברים עליהן בבוקר ומקליטים אותן בצהריים. יתר על כן, שוק מכשירי הקופסא המדברת רק הולך וגדל, כאשר רשתות הענק מציעות את המכשיר בגדלים ובצבעים שונים. אפילו חנות הרהיטים מכבדת את המסך היוקרתי בהציעה את כורסת הטלויזיה היוקרתית "שב לקוח נכבד, שיהיה לך כמה שיותר נוח לשקוע וכמה שיותר לא נוח לקום".

אם בעבר שמש המסך בעיקר לקבלת מידע מערוצי החדשות ולהעשרת ידיעות על ידי סרטי תעודה, היום מטרתה היא בעיקר לבדר את הצופים.

המספרים מדברים בעד עצמם

ב- 93% מהבתים בישראל יש לפחות מכשיר צפיה אחד שפועל כשש שעות ביום. אין אף מכשיר אחר שמצליח להתחרות עם הזמן הפנוי של הציבור כמוהו. מכשיר הצפיה הוא מדיום בעל שיעור חדירה גבוה ביותר לבתים בישראל: 1,549,610 בתי אב עם מקלטים. מספר בתי האב והעסקים

המחוברים לכבלים הוא 1,200,000 לערך, כ- 75% מכלל בתי האב. מספר הבתים המחוברים ללווין הוא 150,000 לערך (וחלקם מחוברים גם לכבלים וגם ללוויין).

בסקר שנערך בנושא "עמדות בני נוער" עבור הרשות השנייה, נמצאו הנתונים הבאים: ל-70% מבני הנוער בגילאים 17-15 ול-59% מגילאי 14-12 יש מכשיר צפיה בחדר הפרטי שלהם. כ- 60% מבני הנוער סבורים כי התפקיד העיקרי של המכשיר הוא בידור. כ- 34%  מבני הנוער שמעו על מעשים שליליים שבני נוער ביצעו בעקבות תוכניות שצפו בהן, בהשוואה ל- 6% בלבד ששמעו על מעשים חינוכיים שבוצעו מהצפיה.

בטטות באמריקה

הילדים האמריקאים מתחילים לצפות במסך המהבהב מגיל ששה חודשים. למעשה זו הפעילות שהם מבצעים יותר מכל פעילות אחרת, מלבד שינה. המצב מגיע לידי כך שילד אמריקאי ממוצע יצבור יותר שעות צפייה (לפני הגיעו לגיל שש), מהשעות שיבלה בשיחה עם אביו כל ימי חייו. מלבד זה, ילדים בארה"ב מבלים בשיחה עם הוריהם בערך ארבעים דקות לשבוע, ומול הקופסא - בערך 1,200 דקות. נתון זה, למעשה, הופך את מכשיר הצפיה לכלי המשמעותי יותר בחינוך ועיצוב אישיות ילדינו.

בכל יום מציעה האומה האמריקנית ששה מיליון סרטי וידאו לצפיה, בהשוואה לרק שלושה מיליון ספרים מספריות ציבוריות. הם אוכלים ליד המסך, ישנים בצילו, שותקים לאורו ובאמת הופכים ל...בטטות, כך מזהיר ארגון הרופאים האמריקאי.

המצב בישראל

בידיעות אחרונות פורסמו הממצאים הבאים: "...הילד הישראלי, אכן צורך 3.5 שעות צפיה ביום, שזהו שיא עולמי. להורה הישראלי אין זמן, כוח וגם לא הסמכות לגדל את ילדיו, והוא מבלה איתם כיום, בממוצע, כ- 14 דקות ביום, לעומת 3 שעות רק לפני עשור אחד". כך מפתח הילד אישיות נוטלת. צריך להוריד אותו, להסיע אותו, להחזיר אותו ולטפל בכל צרכיו. ביום רגיל ושגרתי זה אמור לגזול ממך ההורה, לא יותר מ-14 דקות, אבל אחר כך עלולים להאשים אותך במכשיר הצפיה שאתה רחוק מלעשות "הכל בשביל הילדים"... אומר פרופ עמוס רולידר (מומחה למדעי ההתנהגות, מן המכללה האקדמית עמק יזרעאל). "ההורה הישראלי הפך זה מכבר לספק שירותים עבור ילדיו, המחונכים מגיל צעיר להיעדר סבלנות וסובלנות מוחלט, לסיפוקים מיידיים ולאימפולסיביות".

סקר מכון גיאוקרטוגרפיה קובע: 41% מההורים לגילאי 14-4 ציינו שלפחות אחד מילדיהם מכור לצפיה במסך. במחקר שערך ד"ר יוסי הראל, ראש המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, שהקיף 36 מדינות, נמצא שתלמידי כיתות ו ו-ח בישראל מחזיקים בגאון במקום הראשון במספר שעות הצפייה! תלמידי כיתות י מסתפקים "רק" במקום הרביעי.

בייבי סיטר אלקטרוני

יותר ויותר ילדים מוצאים עצמם בחברת המסך המרצד בשעות אחר הצהריים, עד שהוריהם שבים הביתה מיום עבודה מתיש. הילדים למעשה מתחנכים (במקרה הטוב) בבית הספר בשעות היום, ודרך מכשיר הצפיה בשעות שלאחר מכן. בערב, הארוחה המשפחתית נערכת, כמובן, סביב אולפן החדשות וחסויות זוגלובק.

ד"ר הראל מודאג מממצאי מחקרו. לדבריו, הזמן הרב שמקדישים תלמידים לצפייה בא על חשבון פעילויות אחרות. " dir=rtl ישנו שיעור גבוה בני-נוער שצופים מחמש ביום במקום לעשות דברים פרודוקטיביים, כגון ספורטיבית, קריאה, משחקים ופעילות למען הקהילה?. אליסון גורי כותבת במכתבה לעיתון מעריב: ?במסגרת עבודתי, סיימתי לבדוק בחינות בגרות, בין היתר בנושא פעילות הפנאי. מתוך 630 הבחינות שבדקתי, בערך 600 ציינו כפעילות פנאי עיקרית. עלינו לזכור שחיבורים אלו נכתבו ידי בני השכבה המשכילה בחברה. אני נזכרת בילד, שהסביר אהבתו לצפיה בתוכניות כאלטרנטיבה חליפית לקריאת ספרים, משום שקריאת ספר לוקחת משעה. זה, כנראה, טווח קשב שאינו ניחן בו. ילדה אחרת ציינה את הצפייה במסך כדרך לפגוש אנשים ולבקר במקומות שונים. כלומר, החוויה המתווכת בינה לבין העולם מספקת אותה מאשר המפגש הישיר. תלמידים רבים דווחו על צפייה של ארבע שעות או יותר ביום.?"לפני שהבן שלי מספיק להניח את התיק בשובו מבית-הספר, הוא ממהר להדליק את מכשיר הצפיה", קובלת אמא של רפי, תלמיד כיתה א מתל-אביב. "ברגע זה, מתחיל מאבק בלתי-פוסק בבית, משום שדבר לא מעניין אותו מלבד המכשיר. למרות שאנו משתדלים לקבוע לו לוח זמנים, כשהתנאי המקדים הוא הכנת שיעורי הבית, לא עוזר כלום. הילד פשוט דבוק למסך".

אדם ממוצע בגיל 70 יבזבז במקרה הטוב עשירית מחייו בצפייה בתוכניות. חוקר התקשורת פרופ ניל פוסטמן גילה כי ילדים בין הגילים 8-5 לומדים בבית הספר בסך הכל כ- 11,500 שעות, אך הם צופים במסך כ- 15,000 שעות, כלומר כ- 30% יותר! נתון ההופך את מכשיר הצפיה למחנך עיקרי.

מכשיר הצפיה וחינוך, הילכו שניהם יחדיו?

ד"ר דוד גורביץ, מומחה למדיה ותרבות פופולארית ומרצה בבית-הספר לתקשורת של המכללה למינהל, סבור שמכשיר הצפיה לא אמור להוות גורם מחנך. "מכשיר הצפיה מחנך לסיפוקים מהירים ולאיזה סוג של שטחיות. מכשיר הצפיה וחינוך זה דבר והיפוכו". כשנערך סקר שבו נשאלו הילדים "האם אתם צופים בתוכניות וסרטים שהוריכם לא מרשים לכם?" 30% מהילדים בגילאי 10-17 הודו שאכן הם צופים בתוכניות שהוריהם לא מרשים להם. הסימון על גבי המסך שהתוכנית אינה מיועדת לילדים, מסתבר, מחריפה את הבעיה משום שרוב הילדים אוהבים את ה"פרי האסור" ורוצים לראות דווקא תוכניות אלו. הסימון, לדאבון לב, מהווה עבורם דווקא עילה טובה לצפייה בתוכנית על מנת להוכיח לעצמם שהם בוגרים יותר מגילם וכך קורה שבמקום למנוע מהילדים את הצפייה, מגבירים אותה יותר.

כידוע, בתוכניות עם סימון ל"מבוגרים בלבד" החוק מתיר הצגת שימוש בסמים, פריצות וסצנות אכזריות ברמה ובהיקף ניכר. תוכניות "מבוגרים" אלו מתחילות מ- 10 בלילה, בעוד ש- 64% מבני הנוער בגילאי 17-15, ושליש מגילאי 14-12 עדיין צופים בטלוויזיה עד חצות וגם מאוחר יותר.

רובין הוד והיפיפיה הנרדמת

אז נכון, יש שיסכימו כי רוב התוכניות מערבות בתוכנן ערכים סותרים ואף פרוצים ונבזים, אך תמיד ישארו בידינו תירוצים למכביר, משום שאנו המבוגרים בשליטה והאיום לא תופס לגבינו.

מה בעצם גורם לנו להיות בטוחים שאנו כ"כ מחוסנים?

וגם עם הילדים אין בעיה, הרי תוכניותיהם כל כך תמימות ונחמדות... מה כבר יכול להזיק בסרט מצויר? או בערוץ הילדים?

ובכן, הצצה קרובה יותר אל התוכן של אותן אגדות קסומות מעמידה את הדברים בזוית שונה. אם שלגיה חולקת דירה עם שבעה גמדים, רובין הוד גונב כאמצעי המצדיק את המטרה וזהבה פורצת לבית ואוכלת בו ללא רשות, באיזה דרישות אנו כבר יכולים לבוא לילדנו? והלוואי שילדי דורנו היו ניזונים מאגדות עם אלו. סיפורי המעשיות אשר גדלנו עליהם אנו, כבר אינם מנת חלקם של ילדינו. את מקום השלגיה תפסה דורה, ואת מקום המומינים תפסו הרובוטריקים. למגרש השדים הזה נוספו שחקנים נוספים: פאור ראנגיירס הם צעירים המוזעקים באמצע יום לימודים להילחם בפשע, צבי הנינגה הם פושעים מגניבים הניזונים מפיצה, ו"המורדים" הם נערים מתבגרים שמחנכים את מעריציהם כיצד לרכל על חבריהם, לצעוק כשלא מקבלים את מה שרוצים, להראות חוסר נאמנות, לנקום האחד בשני ולעשן מה שלא צריך.

לצערינו, מרב טרדות היום ולעיתים מחוסר שימת לב, איננו מבחינים בכך שילדינו מתחנכים ומגבשים את אישיותם על ערכים שליליים אלו. אחרי תקופת ילדות רוויה בצפיה בתוכניות שכאלו, קשה לצפות מהילדים שיכבדו האחד את השני, ויותר מכל, שיכבדו אותנו.

זהירות: פרסומות

ומה בנוגע לפרסומות?

אנו נחשפים בממוצע ל- 3,000 מסרים שיווקיים ביום. בכל יום בארה"ב מוצגות 12 מיליון מודעות, 3 מיליון פרסומות ברדיו, ו- 20,000 פרסומות המשודרות במכשיר הצפיה.

מדוע זכייני מכשיר הצפיה ממשיכים לשדר לנו תוכניות רוויות באלימות, פריצות, סמים ואלכוהול למרות הידיעות הרבות והמוחצות בדבר ההשפעה ההרסנית של תוכניות אלה על הצופים?

השאלה נובעת פשוט מחוסר ידע והבנה של קהל לקוחות הזכיינים.

כפי שאמר הסופר בירחון האגודה האמריקאית לרפואה: "תעשיית מכשיר הצפיה היא לא רק עסק של מכירת תוכניות לצופים, אלא עסק מכירת הצופים למפרסמים. ענינים של איכות ואחריות חברתית הם שוליים לגמרי בשוק התחרותי של רדיפה אחרי מירב הצופים".

או כפי שכותב קאלה לאסן בסיפורו שיבוש תרבות:" על של או לוח המשדרים מוצף בפריצות ואלימות, מפני שרשתות הבינו קהל צופים. התקשורת המסחרית לסוגיה, פועלת הנפשית בצורה דומה לדרך שבה פועלים בתי הפיזית שלנו. בית החרושת פולט האוויר והמים, פלסטיק, עיסת עץ פלדה. תחנות השידור פולטים מזהמים אל הסביבה התרבותית, כיוון שהסתבר שזו הדרך היעילה ביותר לייצר קהל. הנזק הנפשי הוא רק העלות העלאת המחזה?.

מכשיר הצפיה, לדאבוננו, לא נמצא על מנת לבדר אותנו, אלא על מנת למכור לנו. למעשה לא רק הפרסומות, אלא גם רוב התוכניות עצמן משמשות לקידום מכירות של מגוון מוצרים. המוצר המיוחד שהשחקן או המנחה אוחז בידו, מבלי משים חודר לתת הכרה של הצופה כמוצר מוצלח ונמכר. מה גם שככל שהתוכנית אטרקטיבית יותר היא לוכדת את הצופה ומרתקת אותו מספיק זמן כדי לפרסם מוצר נוסף.

כיצד זה באמת עובד?

בעבר הפרסומת נועדה רק להביא לידיעת העולם את קיומו של המוצר. לאחר מכן משווקי המוצר הוסיפו תיאורים נוספים, לאו דווקא אמיתיים, על מעלותיו של המוצר, והיום בשביל למכור לנו חטיף חדש שיצא לשוק משתמשים בלוחמה פסיכולוגית. השיטה היא בעצם קישור אסוציאטיבי בין המוצר המדובר, לצרכנו הנפשיים של קבלה חברתית וזוגיות, בסגנון של "אתה פגום ולא שלם - הפתרון למצוקתך הוא: המוצר שעליך לקנות". לא טורחים להדגיש את יתרונותיו של המוצר, פשוט מקשרים אותו עם דמות מסויימת שהיינו רוצים להדמות לה (אדם מפורסם או בעל חזות נאה). המסר הנקלט אצלנו בתת ההכרה "בשביל להיות כמוהו אני חייב לרכוש את המוצר הזה".

פרופ נייל פוסטמן כותב: "הפרסומת פונה תמיד אל הצרכים הפסיכולוגיים של הצופה. כך, אין זו רק תרפיה, זוהי תרפיה אינסטנט. למעשה, היא מציגה תאוריה פסיכולוגית בעלת אקסיומות מיוחדות במינן, הפרסומת מבקשת מאיתנו להאמין שכל הבעיות ניתנות לפתרון, שהן ניתנות לפתרון מהיר, ושהן ניתנות לפתרון מהיר באמצעות המוצר שאותו מעונינים לשווק".

הניזוקים העיקריים - הילדים

מוחם של הילדים עדיין לא מפותח דיו על מנת להבחין בהבדל בין פרסומת ומטרתה, ולכן דווקא הם ניתנים לשכנוע ביתר קלות. פרופ גורג קומסטוק סובר כי "פרסומת מעצם טבעה היא הטעיית ילדים בגיל שמתחת ל-8 שנים, שכן מרביתם אינם מבינים את מניעיה. ב- 1970 לפני הספירה, למכור משהו לילד ללא רשות הוריו היה נחשב פשע שעונשו מוות. היום, בשנות ה-2000, מכירת מוצרים לילדים אמריקאים נהיה נוהג עסקי מקובל. ארגון האקדמיה של רופאי ילדים מאמין, שפרסום המכוון ישירות לילדים, בהכרח מכוון להטעות. ילדים מתחת לגיל זה עדין אינם יכולים לקלוט את כוונת ומטרת המפרסם ומקבלים את האמירות המובאות בפרסומת כאמת לכל דבר.

מדוע אנו חשים שעמום וריקנות?

מפיקי הסרטים ודומיהם, למעשה מנסים לשכנע אותנו שחיים מבדרים ומרתקים הם לא משהו הקיים סביבינו בחיי היום יום, החיים המרתקים יכולים להמצא רק בין המפורסמים או בסרטים. כעת, לאחר ששוכנענו, אם אנו מעונים לרכוש את החיים בחזרה, המסך המהבהב מוכן למכור לנו אותם באמצעות ההתמכרות לצפיה בתוכניות וקניית המוצרים שיתנו לנו "טעם לחיים".

אנו מתחילים להאמין שהדבר המרתק ביותר שאנו יכולים לחוות זה צפיה בתוכנית טיולים, אופרת סבון או משחק ספורט. וככל שאנו צופים יותר בתוכניות אלו , אנו שוכחים שבעצם אנחנו יכולים להיות מחוץ למסך ולעשות את הדברים האלו בעצמנו, במקום לצפות בהם.

יוצא שאנו מבזבזים את זמננו בצפיה (האמורה לתת לנו הרגשה שאנו "חיים"), במקום לחיות באמת! לטייל, לשוחח עם בן הזוג או הילדים, לעבוד, ליצור, להתעמל וכו.

תהיו מופתעים כמה יותר מענין ליצור מוסיקה בעצמכם במקום לצפות ב-MTV , כמה משמח להיאבק בעצמכם נגד מכשול, במקום פשוט לצפות בסרט הרפתקאות, אך ככל שאנו עוזבים לעיתים יותר רחוקות את המסך כדי לעשות את הדברים הללו, כך החיים האמיתיים שלנו ריקניים יותר, וכך אנו זקוקים יותר לתוכניות שיכסו על חוסר הריגוש האמיתי בחיינו.

למה להפחיד?

תושב ממוצע בארה"ב צופה ב-15 מעשי אלימות בכל שעה של צפיית שיא. נתון זה כבר נראה בנאלי. לא ברור אם ההקשר של האלימות הוא במסגרת החדשות (שוטרים מכים ומפגינים), או בתוכניות בידור (האבקות). לחוקרים לא ברור אם יש כיום יותר אלימות מבעבר, ולמרות זאת יש תחושה ברורה של עליה בסף הפחד והאלימות.

אם תצפו בסרטיו של היצקוק יש סיכוי סביר שהם כבר לא יפחידו אתכם, כבר התרגלתם לראות דברים הרבה יותר גרועים. במקום גבוה בסדר היום של התקשורת המסחרית עומד הרצון למכור פחד. מדוע? המשותף לסיפור "חדשותי" על יורה שהשתגע, ולסדרת מתח משטרתית, הוא ששניהם תורמים לתחושה שהעולם הוא מקום שלילי, לא ידידותי ושאין לבטוח באיש. הפחד מוליד חוסר בטחון, ותרבות הצריכה מציעה לנו מבחר של דרכים לקנות את הבטחון בחזרה...

בדומה לאלימות, כך הפריצות היא דרך בטוחה לשמור את הצופים מרותקים. הסיפור בין זוג היונים המאושר מועצם ונמתח, על המרקע הם נראים מאירים וזוהרים, אומרים תמיד את המילה הנכונה בזמן הנכון, ובדקות ספורות מתרחשים שינויים מרחיקי לכת בין הדמויות. המסר העובר "אם אתם נראים כמו הכוכבים המשודרים או בעלי מראה נאה במיוחד, מובטחים לכם בני זוג כלבבכם. אם אינם נראים כך, זה לא יקרה".

כאמור, החיים האמיתיים נראים אחרת לגמרי. לא תמיד בן הזוג נראה במיטבו, לא תמיד אנו אומרים את המילה הנכונה בזמן ובמקום הנכון, ואנו נדרשים לסבלנות ועבודה רבה על מנת שיתרחשו השינויים המיוחלים בחיי הזוגיות.

כמה חבל שאנו מפנימים את המסר הלא נכון הזה, הגורם לנו לשנות את האופן בו אנו מרגישים כלפי עצמינו.

נזק נפשי ארוך טווח

ומעוד מחקר עולה כי אנשים הצופים במסך שנים ארוכות, עלולים להיפגע במוחם, להשתגע, או לחלות באלצהיימר. המדען פרופ משה אהרונסון מאוניברסיטת ת"א מסביר "בדקתי ומצאתי שכ –% 70 מהידיעות שאנו נחשפים אליהן בתקשורת, הן ידיעות לא נעימות, מעציבות, מפחידות ומגבירות לחץ נפשי. מבחינה זו אכן אין כ"כ הבדל בין אמצעי התקשורת השונים, אך לידיעות האלה ברדיו ובמכשיר הצפיה יש אפקט שונה לחלוטין. בעיתון יכול הקורא לבחור איזו ידיעה לקרוא ומאיזו להתעלם, הוא יכול להתייחס לידיעה ולשבץ אותה בצורה פרופורציונאלית בתמונת עולמו. אך כשהוא מאזין לרדיו או צופה בתוכניות, הוא נעשה שבוי ואין לו חופש בחירה. משום כך אנשים שחשופים לצפיה במשך 30 שנה, 4-5 שעות ביום, עלולים להיות מושפעים מהאפקט המצטבר של הלחץ הנפשי, שיוצרת אצלם הצפייה המוגזמת. אמריקאי שיגיע לגיל ארבעים יראה בחייו קרוב למיליון פרסומות, וקרוב למיליון נוספות בטרם תגיע ההמחאה הראשונה מהביטוח לאומי. בסופו של דבר, הצפיה הפאסיבית האין סופית מול המסך מנוונת את המוח.

במאמרו בירחון "השערות רפואיות" ציין פרופ אהרונסון, כי שמע מד"ר מריאן רבינוביץ, ראש היחידה לשיקום גריאטרי במרכז הרפואי "שיבא" בתל השומר, כי בריכוזים חרדיים כמעט ולא נתקל באנשים שחלו במחלות שיטיון. ד"ר רבינוביץ העלה את ההשערה, שייתכן, כי הדבר נובע מכך, שרובם אינם צופים בטלוויזיה ועוסקים כל חייהם בפעילות שיכלית אינטנסיבית.

אור בקצה המנהרה

למרות הכל יש אור בקצה המנהרה.

כדי להיווכח שמכשיר הצפיה כפי שהוא מוגש לנו היום, טעמו פסול, יש חובה בלראות את ההיפך. יש צורך להתרשם משידורים אחרים, כאלה שיעודדו ערכים, וירוממו את נפש ורוח האדם. שידורים שיהיו נקיים מפרסומות המשרתות את המפרסם ויספקו תשובות לצרכים האמיתיים שלנו.

לשם כך, לאחר מאמצים כבירים, ארגון הידברות החליט לנצל את הבימה שניתנה לו על מנת לשדר דווקא באמצעות מכשיר הצפיה שידורים ערכיים שירוממו את הנפש ויהיו אנטיתזה לכל מה שראינו עד כה. צוות ההפקה של הארגון בראשות הרב זמיר כהן, עובד לילות כימים על מנת להביא לידיכם את התגלית החדשה - ערוץ יהדות רוחניות וקבלה, התשובה היהודית לחברות הכבלים וזכייניות ערוץ 2. תמצאו בו תוכניות המעשירות את עולם הרוח ומפתחות את האינטלקט. החל מתוכניות בנושאי חינוך, הורות, משפחה וילדים וכלה בסיפורים מרתקים של סלבריטאים שהפכו את חייהם בחיפושים אחר האורות. לא אורות הבמה שנדלקו מיד עם אמירת " on>גורמים בארגון מבטיחים כי יש בהחלט למה לצפות.

* הנתונים בכתבה מבוססים על מחקרים סטטיסטיים ונלקחו מהספר "האמת מאחורי המסך"/ שמעון כהן.