האח הקדוש

רבי אלימלך מליזנסק נולד בשנת התע"ז בכפר קטן הסמוך לעיר טיקטין שבפולין. אביו, רבי אליעזר ליפא, היה יהודי אמיד וירא שמיים שהיה ידוע במעשי החסד הרבים שלו ובצדקות הרבות אותן היה נוהג לפזר בין העניים. אמו, הרבנית מירל, הייתה אף היא אשת חסד גדולה. מספרים עליה שנהגה בכל ערב שבת לצאת אל העיר טיקטין הסמוכה, לחלק צדקה לעניים ולדאוג לכל מחסורם. לזוג היו שבעה בנים ובת, כשבניהם בלטו שניים באהבת התורה שלהם - רבי אלימלך ואחיו הצעיר רבי זוסיא (זושא). ברבות הימים נקראו השניים "האחים הקדושים".

לא לחינם זכתה האם הצדיקה לילדים שהיו לגדולי עולם שכאלה; האדמו"ר בעל התניא, סיפר כיצד היא זכתה לכך: פעם אחת הגיעה לביתם חבורה של קבצנים, עניים מרודים, שנדדו זמן רב בכפרים שבאזור והיו עייפים ורעבים. בני הבית מיד קיבלו אותם בסבר פנים יפה ודאגו לכל מחסורם, אולם אחד מן הקבצנים היה חולה מאוד ומוכה שחין מכף רגל ועד ראש, ומשום כך גם בודד - כל חבריו הקבצנים התרחקו ממנו ולא ניאותו לטפל בו. אותו קבצן לא יכול היה לדאוג לעצמו בשל מחלתו, והיה עצוב ומדוכא מאד. הרבנית מירל הצדיקה חמלה כ"כ על אותו יהודי, כך שטיפלה בו במסירות רבה.

 

למחרת, כשעזבו הקבצנים את הבית, הודה לה העני המצורע בכל לבו, ואיחל לה שתזכה ללדת בנים כמותו. אותה הצדקנית הצטערה מאוד ופחדה שילדיה יהיו מצורעים כמותו, אולם משרצתה להגיב לברכתו של אותו עני - נעלמה מעיניה קבוצת הקבצנים עם עגלתם. או אז הבינה כי לא אנשים רגילים הם היו, אלא אנשי אלוקים שהגיעו לנסות אותה בניסיון מאת הקב"ה.

כבר מצעירותם נהגו רבי אלימלך ורבי זושא ללמוד תורה יומם וליל, ולאחר לימוד ממושך של שנים ארוכות של תורה, תלמוד ופוסקים, התעמקו בלימוד קבלה. מעט לאחר מכן יצאו לגלות בת שמונה שנים, במהלכה כיתתו רגליהם מעיר לעיר בחוסר כל ונהגו שלא לישון באותו מקום יותר מלילה אחד. בנוסף הם עסקו בסיגופים ובצומות, חיו חיי צער וסבלו השפלות וביזיונות רבים. במהלך תקופה זו נהגו לקרב כל יהודי באשר הוא שהיו פוגשים, וזאת בדרך מיוחדת: כיוון שהיו בעלי רוח הקודש ידעו היטב את חטאיו של העומד בפניהם, והחלו למרר בבכי ולהתוודות בשברון לב על כל אותם חטאים, כאילו הם עשו אותם בעצמם. היהודי ששמע זאת היה נחרד להיזכר בחטאיו ומיד היו עולים בו הרהורי תשובה עמוקים, עד שהיה זוכה לעשות תשובה שלמה, כאשר שני האחים הקדושים היו מורים לו תיקון לחטאיו.

בשלב מסוים נמשכה נפשו של אחיו רבי זושא אחרי המגיד ממזריטש, ממשיך דרכו של הבעל שם טוב הקדוש, שהשתייך לזרם החסידות. משהגיע רבי אלימלך אף הוא לביקור עם אחיו אצל רבו, דבקה נפשו אחריו, ומאותו הרגע הפך לחסיד נלהב של המגיד. בהוראתו פסקו שני האחים מגלותם. תוך זמן קצר נמנה בין החשובים שבתלמידי המגיד, וברבות הימים אף היה לממשיך דרכו אחרי מותו.

בשלב מסוים נפרדו דרכיהם של האחים: רבי זושא השתקע באניפולי, שם התמנה לאדמו"ר, ורבי אלימלך חזר לארץ גליציה והתיישב בעיירה ליזנסק. לאט-לאט קמה לקדוש זה עדה שלמה של אלפי תלמידים שנהרו אליו ממרחק רב, וחלקם אף הנהיגו קהילות. שלא כדרכו האישית, רבי אלימלך פקד על תלמידיו לא להתענות יותר ממה שציוו חכמים, בנימוק שהדורות נחלשו ואין באפשרותם לקנות שלמות ע"י תעניות.

עם הזמן נודע רבי אלימלך למרחקים כבעל רוח הקודש ממש. אלפי אנשים נהרו אליו מכל קצוות תבל כדי להתברך על ידו, וזכו לישועות גדולות. מסופר שרבי שמלקא מניקשלבורג, חבר קרוב של רבי אלימלך, זכה להתגלות אליהו הנביא בראש השנה. במהלכה גילה לו אליהו שרבי אלימלך הוא אחד משני אנשים שהחזיקו את העולם ביום דין זה, כיוון שהיה קטרוג גדול מאוד על עם ישראל, ובזכותו ובזכות רבי שמלקא ניצל העולם מגזירת כליה.

כל ימיו עסק רבי אלימלך בתשובה ומיעט בשעות שינה. בנוסף נהג בהנהגות קודש שונות, למשל, היה נוהג להתכונן ליום השבת קודש מיום רביעי, וכן חי בעוני גדול, שכן היה נוהג לפזר את כל כספו לעניים. מעולם לא היה משאיר ולו פרוטה אחת שהייתה לו מיום אחד למשנהו, מרוב בטחונו בקב"ה שימציא לו כל צרכיו בכל יום מחדש.