לקח מר מסדר ט"ו בשבט מהודר

ט"ו בשבט בבית הוריי זכור לי כיום מיוחד במינו. יום חגיגי בו שולחן השבת ערוך בלבן, פירות צבעוניים בהם נשתבחה ארץ ישראל ניצבים עליו בגאון ובגאווה בצורות וצבעים מכל הסוגים. שיא השיאים, כמובן, הרגע בו הרשתה אמא לקשט את הפירות בצורות שונות. על אף העובדה שהיו סביבי אחים ואחיות, המלאכה המהנה נפלה בחלקי דרך קבע. לאחר זמן לא קצר, הייתי מוציאה תחת ידיי יצירות מפוארות ממיטב הפירות.

לאחר סדר ט"ו בשבט, הבנים פורשים ללימוד משנה עם אבא, נזכרים בדברי בית שמאי ובית הלל, "באֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ".

אני מביטה על השולחן שנותר ריק, מנסה להבין מה מתרחש לנגד עיניי. האם אכלו יותר פירות משהשאירו? או שמא ההפך הוא הנכון. נצבט לי הלב. כמה קשה עבדתי, עמלתי, טרחתי ויזמתי על מנת שהשולחן ייראה יפה ומושקע - מדוע הם אוכלים כה מעט? ובכלל, מה יהא על בל תשחית? בעוד אנו מפנים את השולחן אחר כבוד, לוקחת אמא כלי אטום ומכניסה לתוכו את הפירות. במהלך השבועות הבאים היא תנסה לשכנע אותנו בכל דרך אפשרית שלוש פעמים ביום, לטעום את אחד מהפירות היבשים שנותרו בקופסה האטומה.

האהבה לקישוטי הפירות לא דעכה. כעבור שנים, עת הייתי אמא לילדים, היה ברור לי כי ט"ו בשבט מוכרח להישאר במתכונתו החגיגית כפי שזכרתי אותו אני כילדה. לילדיי לא מגיעה חוויה זהה? וכך מצאתי את עצמי צועדת לעבר חנות המכולת השכונתית, מעמיסה לתוך עגלת הקניות מכל טוב פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל וצועדת בחדווה לעבר הקופה.

האווירה נוסטלגית. אני מתיישבת סביב השולחן ומנסה להדביק את ילדיי בהתלהבות שבמלאכת הקישוט. עליי לציין כי תחילה הם נלהבים ונרגשים, שולפים צימוקים בזה אחר זה, הופכים את התפוח הירוק לדמות צחקנית עם עיניים, אף, פה ואפילו כובע. כעבור מספר שעות השולחן ערוך, סידורי פירות מציפים את המפה הלבנה ואני מביטה נרגשת. מתיישבים סביב השולחן, אבא מתחיל לספר בשבח הפירות וכמה עלינו להודות להשם בשמים על כל הטוב שהעניק לנו. הילדים מאזינים במשך שלוש דקות ומתחילים להשתעמם, מבקשים לטעום מפרי עמלם. בשמחה אני מחלקת להם מכל טוב הפירות היבשים והטריים. "לא אוהב"! מכריז הבכור, שומט את הפפאיה הכתומה-המתוקה ורץ לשתות מים. "לא כזה, לא, אני רוצה כזה..." תולשת הקטנה את אוזניו של התפוז ההדור ומנסה לתקוע במקומן שארית שאכלה זה עתה.

בסיומו של סדר ט"ו בשבט הנחמד שלנו, אני מביטה על השולחן. פתאום נדמה לי כי מולי ניצב השולחן הגדול שבבית הוריי. מפה לבנה, סט יפה של צלחות ובכל מקום פירות יבשים ומתוקים. הרבה מאוד פירות יבשים. תפוח פצוע במקום בו היו פעם עיניים - כעת הוא מחורר, צבעו הופך לחום ואין מי שיאכל אותו, אני בטוחה. חצי תפוז עם שארית אף ופה דובדבן שהקטנה כבר הספיקה לטעום ולהחזיר, אני מסופקת אם יבוא לידי שימוש. נוטלת חצי אננס מיובש באצבעותיי, טועמת, באמת מתוק מדי, כמה אפשר לאכול ממנו?

אני מפנה את השולחן. הפעם האמא שמכניסה את הפירות לקופסא האטומה, זו אני. מביטה על כל השלל, פניי מתכרכמות בעוגמת נפש. לא חבל על כל הבזבוז שמתרחש כאן בין ידיי? מה יהא על בל תשחית? אני מבינה פתאום כי החלום היפה והצבעוני, אינו מרהיב ומשלהב אותי היום כפי שהיה נראה לי פעם.

כעבור שנה בדיוק, לקראת ט"ו בשבט, אני צועדת לעבר חנות המכולת השכונתית, קונה על משקל כמות קטנטנה של מבחר פירות אהובים וחוזרת הביתה. השולחן פחות עמוס השנה, אך בתוכנו הוא מהודר פי כמה. בכך אני בטוחה.