משא ומתן בשירה

הכל התרחש בשבת שעברה. סעודת ליל שבת הייתה בעיצומה. הילדים ביקשו בכל לשון לגשת לחדרם "לצורך עניין ממש דחוף", כהגדרתם. איננו אוהבים לאפשר לילדים להסתובב כאוות נפשם בזמן סעודות השבת, אך מבטם המתחנן ואופי הבקשה שהיה מנומס להפליא, גרם לנו איכשהו להשיב בחיוב.

"רק עשו זאת מהר, ילדים", הייתי חייבת לחתום באזהרה אימהית שכזאת.

"נו, הבאת שקית? יופי, בוא מהר".

"חכי, אמא מסיימת לאכול, היא תמיד משאירה טיפה".

הופ הופ, האם אני מזהה כאן קולות המשוחחים אודות הרגלי האכילה שלי? שמיעה חדה הייתה מנת חלקי מיום היוולדי. שמטתי את המזלג והסכין מידיי והטיתי אוזן.

"לא משנה, לא צריך, נסתדר. יש לנו מספיק. ממילא צריכים לחכות עד שבת הבאה וכבר יהיה לנו המון המון".

"על מה הם משוחחים שם ביניהם?" תהיתי לעצמי בקול, וניגשתי בסקרנות לעבר חדר הילדים. נעמדתי בפתח, מנסה שלא להיראות. למרות החושך ששרר שם הצלחתי להבחין בצלחת חד פעמית עמוקה בצבע לבן, אשר בתוכה נחות פיסות לבנות בלתי ניתנות לזיהוי.

"סיימתם את עניינכם הדחוף"? פסעתי לתוך החדר נחושה בדעתי לגלות מה מתרחש כאן, מקווה שאינני מסבה נזק.

"כן, כן, אנחנו מיד חוזרים אל השולחן", ענה לי הבכור בטון נבהל והחליק את הצלחת אל מאחורי גבו. בעקבות התנועה המהירה התהפכה לה הצלחת ותוכנה התפזר על רצפת החדר. "אוי ואבוי", קראה הקטנה בקול גדול. "בוא נאסוף אותם מהר, אסור להשאיר חלות על הרצפה". היא נרכנה לכיוון הרצפה והחלה אוספת בזריזות את הלבנים הבלתי מזוהים לעיניי. "חלות"? תמהתי. "כן, מה את לא יודעת? חלות, לציפורים". הסבירו לי בתמימות, המומים מכך שאינני מבינה במה מדובר.

"חמודים שלי, פירורים לציפורים נותנים בשבת הבאה, בשבת שירה, לא בשבת הזו". הסברתי וחייכתי לעומתם. "ובכלל, מדוע אתם מסתתרים כאילו עשיתם דבר מה אסור"?

"אני יודע", אמר מיד הבכור בטון מבין לחלוטין, ומבטו פגוע מכך שאני מעזה לפקפק. "אני בסך הכל שומר כבר מעכשיו, כי אני לא רוצה שיהיה 'בל תשחית', ראיתי שנשארו הרבה פירורים על השולחן. גם פחדנו שלא תרשי לשמור את הפירורים בחדר, אבל היינו חייבים בגלל שצריך לתת את זה לציפורים אז..." הוא עצר כדי לנשום.

"הבנתי", עניתי לו בטון רציני לחלוטין והחלטתי לשתף פעולה בעניין. וכי מדוע לא? חזרנו יחד חזרה לשולחן, שלחתי את הקטנה להביא שקית מהארון ואספנו יחד את כל הפירורים מהשולחן. הם אחזו בשקית כמו אוחזים הם במתנה הכי יקרה שקיבלו זה עתה, והיא נשמרה אחר כבוד במגירתם של הילדים, בעוד הם חוזרים למקומותיהם, נסחפים לשירת זמירות השבת.

יום ראשון הגיע מהר מאוד. בזמן ארוחת ערב ביקשה הקטנה רשות ללכת לרגע לחדר. מובן שנתתי את הסכמתי. הילדה חפנה את אגרופה ונעלמה לה. לא ייחסתי חשיבות. למחרת בארוחת הערב שוב ביקשה הקטנה באגרופה הקמוץ, ללכת לרגע לחדר. הסכמתי בשמחה ולא חשדתי במאומה. למחרת, כאשר חזרה על עצמה הבקשה, נדלקה במוחי נורה אדומה. מצאתי את עצמי מאשרת לה ללכת, ואותי הולכת אחריה. עמדתי בפתח החדר וצפיתי במעשיה. היא ניגשה אל המגירה בה נשמרה שקית הפירורים המיועדת עבור הציפורים בשבת הקרובה. פתחה את השקית בידה האחת ותחבה לתוכה את אגרופה. סבתי על עקבותיי בשקט ולא אמרתי מאומה. רק ביום רביעי, כאשר הבקשה חזרה על עצמה בפעם המי יודע כמה, אמרתי לקטנה שארשה לה ללכת בתנאי שהיא תספר לי מה מעשיה. "אני מבטיחה לא לכעוס", הוספתי כאשר קלטתי את מבטה המהסס. היא ניגשה לחדר ואני אחריה. שלפה את השקית מהמגירה והגישה לי אותה. בתוך השקית נחו להם הרבה פירורי חלה יבשים, מתערבבים עם חתיכות קטנות של חביתה וקוביות מלפפון רקובות, גם פיסת עגבנייה זיהיתי איך שהוא בתוך הערבוביה שהיתה בשקית ואפילו כמה בוטנים, שאריות משקית הפיצוחים שנחה על השולחן בשבת.

"מה זה בדיוק"? התיישבתי על המיטה בחדר וביקשתי הסבר. "מסכנות הציפורים", התחילה הקטנה לענות בקול גבוה המחפה על בכי מתקרב. "מה, ניתן להן רק פירורים יבשים? למה לא מגיע להן גם מהאוכל הטעים שאנחנו אוכלים בארוחת ערב? למה רק פירורים, למה? אני לא מבינה"! היא היתה נסערת ואני תפסתי אותה בשתי ידיי ואימצתי אותה אל חיקי, מחבקת חזק ולא מרפה. תוך כדי שאני לוקחת את השקית אחר כבוד לתוך פח האשפה, הסברתי לה בדיוק מדוע הציפורים ייהנו מהפירורים בלבד.

"לפחות את יודעת שיש לילדה שלך לב רחב ומתחשב", אמרה לי אמי כשסיפרתי לה בערב את שהתרחש באותו יום בביתי. כן, הרהרתי לעצמי, ולפחות הציפורים מרוויחות פירורים טריים מהשבוע, זה גם משהו, לא?