עבודת המידות הנכונה בהורות

כשהבכור נולד, הרוגע והשלווה אפפו את הבית הקט. אין תלונות, ילד רגוע, שמח, חייכן, ישן בלילה, כל ילד שאמא הייתה שמחה לקבל בברכה. כעבור שנתיים ושלושה חודשים, זכינו לבואה של הקטנה ואז התחלנו לעבור את מבחניו של בית הספר של החיים. כל מה שיכולתי להשוויץ בו בהתחלה, טמנתי כעת עמוק בבית בין צרחות. ברוך ה', זו ההתמודדות שנכונה לנו, כך ידענו ללא כל ספק. אז התחלנו ללמוד כיצד להגיב לכל סוג בכי ודרישה וכיצד יש להתמודד עם סרבנות עיקשת ומתישה ועוד כהנה וכהנה. באיזשהו שלב שמתי לב כי הבכור, הרגוע, השקט, טוב הלב, עסוק במהלך חייו הצעירים בוויתורים אינסופיים. באחת ההזדמנויות אף שח לעברי, "אני מוותר לה כי אין לי כוח לשמוע את הצרחות שלה". תחילה זה ניכר בדברים הקטנים, אך ככל שגדלה, גדלו דרישותיה. בכל פעם שהבכור היה מקבל ממתק, או משחק, מנוע הבכי אצל הקטנה היה נדלק באופן אוטומטי. לא הועילו כל הניסיונות וההסברים, פשוט לא היה עם מי לדבר. היא עוד קטנה, ניסינו לעודד את עצמנו. זה יעבור לה, היא תגדל. אמי היקרה שתחיה, רק עמדה מהצד והביטה, מנסה לתת עצות כיצד להקל, אך דבר לא הועיל, לא הצלחתי לעמוד במשימה. היו קשיים גדולים והיו פחות. היו ימים של תסכול וכעס והיו גם אכזבות. בשלב מסוים החלטתי כי אין טעם להילחם, ניתן לה לגדול קצת ואולי ההסברים וההתמודדות עם דברים תהיה קלה יותר. אז בערך החלה הסאגה אודותיה אני מספרת. אם הוא אוכל טוסט לארוחת ערב, גם היא. אם הוא קיבל ממתק בעקבות ציון טוב, חובת המציאות לתת גם לה. הוא חזר עם שקית יום הולדת? בוודאי שדואגים גם לה. ניסיתי להשתמש בטכניקות שונות על מנת להסביר לה שלא בכל פעם שהוא יקבל משהו גם היא תוכל לקבל. נעזרתי בדוגמאות ובסיפורים, אפילו בשאלות כמו, מה יקרה אם הוא יקבל עונש, גם אז תרצי לקבל? אך מובן שאין היא חפצה לשאת בחובותיו, רק בזכויותיו. החיים נכנסו למסלול קבוע, כמעט לא שמנו לב שבאופן אוטומטי אנו קונים כל דבר כפול שניים.

יום אחד נקרעו נעלי השבת של הקטנה. שמנו פעמינו לעבר אחת מחנויות הנעליים בעיר והחילונו במסע מפרך של מדידות בזו אחר זו. נעל אחת אינה מספיק יפה לטעמה, נעל שניה איננה נוחה וכן הלאה. והבכור? הוא ישב בצד וחיווה דעתו על זו ועל האחרת. לבסוף בשעה טובה, נבחרה הנעל היפה והנוחה. שבנו הביתה מותשים, אם כי בהחלט מרוצים.

מספר שבועות לאחר מכן, נקרעו נעליו של הבכור. מובן שיצאנו לרכוש עבורו זוג חדש. משהחל מודד נעליים, החלו התלונות של הקטנה. למה רק לו? גם היא רוצה. לא ייתכן עוד, הסברתי לה באהבה. כאשר מדובר במשחק או בממתק, אני עוד יכולה לקבל בהבנה, אך מה לעשות שנעליים ובגדים, אינם נמדדים באותו קנה מידה? היה לה קשה להבין, אך אני החלטתי שהפעם דעתי איתנה. שוב טפטפתי באוזניה על ייחודיותה כילדה ועל ייחודו של אחיה כבכור המשפחה וקיוויתי שהיא תבין את הדברים ותצליח לקבלם בתבונה. היה זה רגע בו הכל השתנה. מדי פעם ניסיתי עוד משהו ועוד אחד, שתבין שכל אחד הוא אישיות שונה, עם צרכים שונים.

אני יודעת שיש לי תפקיד לעצב ולחנך את הילדה שלי לעבודת המידות כבר מעכשיו, כי רק בצורה כזאת יהיה לה קל יותר לגדול ולקבל באהבה ובשמחה, ועינה לא תהיה צרה תדיר בשל אחר. לקחתי על עצמי את האחריות ויצאתי להמשך הדרך הנכונה אותה התחלתי, עם הרבה תפילות לסיעתא דשמיא.