השבת הכי מתוקה בעולם

"מעניין למה הילד הזה בוכה", חשב לעצמו יהודה. זה היה ביום שישי, הוא הלך ברחוב צדדי - כזה שמקצר את הדרך מהתלמוד תורה הביתה, שם ראה פתאום ילד שקטן ממנו, נראה לו שהוא מזהה אותו, כן, הוא לומד בגן וגר לא רחוק מהבית של יהודה.

"למה אתה בוכה"? ניגש אליו יהודה והניח יד על הכתף שלו. הילד לא ענה, רק המשיך לבכות בקול. "בוא תספר לי מה קרה לך, אני רוצה לעזור לך", שכנע אותו יהודה. זה היה מאוד לא נעים לראות את הילד בוכה ככה. "איך קוראים לך"? ניסה שוב. "מ...מו... מוטי", ענה לו הילד בקול מגמגם ובכייני. "בוא מוטי, נשב כאן על הגדר הנמוכה ותספר לי למה אתה בוכה". יהודה נתן לו יד, והוביל אותו לכיוון הגדר הנמוכה.

הוא הוציא את הבקבוק שאמא שמה לו בבוקר בתיק, נשאר בו עוד פטל. הוא הגיש אותו למוטי. "קח, שתה". מוטי ניסה להירגע, בירך 'שהכל' בקול שקט ולגם מהפטל. נרגע מעט וסיפר ליהודה: "השבת הזאת, אבא ואמא שלי נוסעים מהבית, הם לוקחים איתם רק את התינוקת הקטנה רחלי. אותי ואת ציפי הם משאירים אצל סבא וסבתא שוורץ, ואני לא רוצה להישאר בלי אבא וא..ממאא..." מוטי גמר  את המשפט בבכי כל כך חזק, שיהודה בעצמו כמעט התחיל לבכות.

"גם לי קרה פעם כזה דבר, אתה יודע"? אמר לו יהודה.

"באמת"? מוטי פתח שתי עיניים גדולות ושכח פתאום לבכות.

"כן, באמת באמת" אמר לו יהודה. "זה היה בשנה שעברה, נולד לנו תינוק קטן וחמוד. הוא נולד ביום חמישי, ואבא סיפר לנו שאמא תצטרך להישאר בבית החולים בשבת. בגלל שאנחנו גרים בעיר רחוקה, אבא שלי נסע כדי להיות קרוב אליה בשבת. ומה היה איתי ועם שני האחים שלי? אבא אמר שאנחנו נישאר אצל סבא וסבתא שגרים במרחק של ארבעה רחובות מאיתנו. האחים שלי ואני נבהלנו מאוד. מה, נישאר שבת שלימה בלי אבא ואמא שלנו? אף פעם לא נשארנו ככה לבד. שני האחים שלי ממש בכו, וביקשו מאבא שלי שלא ייסע. אפילו שנהיה אצל סבא וסבתא שאנחנו כל כך אוהבים, פחדנו. אבל לא הייתה ברירה, ואנחנו הלכנו ביום שישי לביתם של סבא וסבתא. אבא הביא לנו מזוודה ובה היו מסודרים כל הבגדים שלנו. כשהוא הלך, הרגשתי איך עצוב לי בלב. התגעגעתי לאמא, ורציתי להיות בבית כמו בכל שבת. סבתא הוציאה מהמקרר ג'לי אדום בטעם תות ושאלה, 'מי רוצה לטעום'? אני דווקא רציתי, אבל לא היה לי מצב רוח, אז לא עניתי. אחים שלי התחילו לאכול ופתאום הרגשתי שחוזר לי החשק. ביקשתי מסבתא קצת ג'לי, אכלתי והרגשתי שמצב הרוח חוזר אליי. אחר כך סבתא הביאה לנו ממתק וגם פרוסת עוגה עם הרבה שוקולד וסוכריות קטנות, וכבר שכחתי שאנחנו לבד בלי אבא ואמא. אחרי הדלקת נרות הלכנו עם סבא לבית הכנסת והיה לנו מאוד כיף, כי סבא סיפר לנו סיפור בדרך וקיבלנו סוכרייה. גם הסעודות היו ממש טעימות ושרנו זמירות שבת. היה לנו אוכל כל כך טעים - שרק סבתא יודעת להכין. ולקינוח - הגישה סבתא עוגת קצפת מלאה בתותים. בכלל, סבא וסבתא היו כמו אבא ואמא ממש. במוצאי שבת כשאבא הגיע לקחת אותנו, שאלתי אותו אם אפשר להישאר עוד לילה אחד. היה לי כיף כל כך..."

יהודה סיים את הסיפור והסתכל על מוטי, שישב עם עיניים פתוחות לרווחה ושכח כבר שעד לפני עשר דקות עוד בכה. הוא ראה על הפנים של מוטי שהוא רגוע יותר. "בוא", הוא קם והושיט יד למוטי. "שלא ידאגו לנו בבית". הם הלכו בשביל ושתקו. כשהגיעו לפינה של הרחוב, אמר יהודה למוטי, "אני מאחל לך שתהיה לך שבת כמו זו שהייתה לאחים שלי ולי. ואם יהיו לך רגעים של עצב - תיזכר בסיפור שלי".

"אני כבר מרגיש יותר טוב", אמר מוטי ופניו מחייכות. "ובכלל", הוסיף במבט שובב. "אני מאוד אוהב את סבא וסבתא, ויש אצלם דברים טובים וטעימים. תהיה לי שבת הכי מתוקה בעולם".