ללמוד לקח בדרך הקשה

חיים ישב בחדר שלו והסיע את המכונית הכחולה על השטיח החדש. על השטיח היו הרבה מאוד כבישים, תחנות דלק וחניונים. רק אתמול קנו לו את השטיח היפה הזה, לכבוד יום ההולדת של גיל 6. חיים מאוד שמח במתנה הזאת, הוא אוהב מכוניות וכזה כביש היה כמו חלום בשבילו.

היום יש חתונה. יואל בן הדוד הבכור של חיים,  מתחתן. כל כך הרבה זמן הם חיכו לחתונה הזאת. אמא מתרגשת כבר כמה חודשים ועסוקה בקניות רבות. יואל, האחיין הבכור של אמא, היה מגיע אליהם הרבה פעמים ותמיד שיחק עם חיים. הוא גם היה קונה לו ממתקים טעימים,  לפעמים אפילו שמר עליהם כשאבא ואמא נסעו למקומות רחוקים.

אמא הזהירה את כל הילדים שחייבים ללכת לנוח בצהריים, אם רוצים שיהיה כוח בחתונה. "חבל שתגיעו עייפים ותרצו לישון במקום לרקוד", כך אמרה להם אמא. היום, יום החתונה, חזרו חיים והאחים שלו מוקדם מהלימודים, הרי אמא רוצה שיספיקו לנוח ויגיעו לחתונה ערניים ורגועים. על השולחן חיכו להם פיתות טריות ובתוכן פסטרמה. זה המאכל האהוב בבית משפחת כהן. אמא מכינה להם פיתות כאלו טעימות רק בימים מיוחדים כמו ראש חודש.

"איזה כיף", שמחה אורית בת הארבע ורצה ליטול ידיים. הילדים היו חסרי סבלנות ומאוד נרגשים. הם סיימו לאכול בזריזות ולא נשארו סביב השולחן לפטפט כמו תמיד. מהר מאוד השתרר שקט בבית. כולם נרדמו. אפילו אורית שתמיד עושה בעיות, ישנה יפה במיטה. אמא עברה בין החדרים, רוצה להיות בטוחה שהכל בסדר. להפתעתה היא נתקלה בחיים שישב על הרצפה ושיחק לבדו.   "חיימק'ה, עליך להיכנס למיטה מיד. כבר כמעט ולא נשאר זמן לנוח", היא אמרה. אבל חיים משך בכתפו. "אני רוצה לשחק במשחק החדש ואני גם בכלל בכלל לא עייף".

"אם לא תלך לנוח, לא יהיה לך כוח בלילה וחבל", אמרה אמא. "אבל אתה ילד מספיק בוגר כדי לדעת את זה בעצמך. עכשיו תחליט מה אתה עושה", אמרה אמא  ויצאה מהחדר. חיים המשיך לשחק במכוניות על השטיח החדש.

בשעה חמש העירה אמא את הילדים. כולם קפצו מהמיטות, ערניים ומחייכים. כל אחד קיבל את הבגדים החדשים והתלבש יפה. גם חיים עזב סוף סוף את המשחק שלו והלך להתלבש. הם הגיעו לאולם ותוך רגע הקיפו אותם כל בני הדודים והלכו לשחק יחד בקצה של האולם. באמצע הריקודים, חיים הרגיש פתאום שהעיניים שלו רוצות להיעצם. הוא החזיק אותן חזק חזק שלא ייסגרו. הראש התחיל לכאוב לו פתאום והוא רצה לבכות, אבל מה פתאום לבכות? הוא ילד בן שש! חיים התיישב על כיסא בצד, רק כדי לנוח כמה דקות. דוד שמעון שעבר בקצה האולם כדי לקחת כיסא, גילה אותו שם ישן שינה עמוקה. הוא קרה לאבא שלו שחיבר שני כיסאות יחד, השכיב את חיים שיהיה לו יותר נוח. חיים בכלל לא הרגיש שאבא העביר אותו מהכיסא בו ישב, לשני הכיסאות עליהם השכיב אותו.

למחרת, כולם קמו מאוחר ונשארו במיטה עוד הרבה זמן כדי לדבר ביניהם ולהחליף חוויות. אבל חיים, הוא התעורר הרבה לפני כל האחים שלו ורק שכב במיטה, מקשיב בשקט לשיחות שלהם. הוא לא זכר שיואל רקד ריקוד מיוחד עם האחיינים, הוא גם לא זכר את חבורת האנשים שהתחפשו לרקדנים ועשו להטוטים יפים במרכז האולם. הוא גם לא זכר שצילמו אותו מנופף לשלום יחד עם כל הילדים, בזמן הזה הוא ישן...

חיים רצה להתלונן ולבכות, חיפש את מי הוא יכול להאשים. היה לו מאוד עצוב על כל הדברים המעניינים שהפסיד. כל כך הרבה זמן חיכה לחתונה הזאת ובסוף הוא בכלל לא זכה להשתתף בחוויות. מי אשם בדבר? חיים ידע שרק הוא.

הוא המשיך לשכב במיטה בשקט, מבין שלמד לקח בדרך הקשה.