חבל שנולדה התינוקת

יצחק ושני ישבו סביב השולחן, ממתינים בסבלנות עד שאמא תגיש להם את ארוחת הצהריים. מוטי וליבי יודעים שאמא עסוקה עם התינוקת החדשה שלהם והם לא מבקשים שוב ושוב את האוכל, אפילו שהם מאוד רעבים.  בדיוק כשיצחק נכנס מהתלמוד תורה, אמא אמרה שהתינוקת רעבה ושהם יצטרכו לחכות כמה דקות עד שהיא תסיים לאכול. "תינוקות אינם מסוגלים לחכות הרבה זמן לאוכל שלהם", כך הסבירה אמא.

אחרי זמן שהיה נראה ליצחק כבר ממש ארוך, אמא נכנסה למטבח ומהר מאוד היו על השולחן שתי צלחות עם פירה טעים ושניצל עם המון שומשום כמו שיצחק אוהב. הוא היה כל כך רעב, שכמעט שכח לברך. השניצל כבר היה קצת קר, ויצחק אוהב אותו רותח ממש. כמעט תמיד אמא מכינה לו שניצל רותח. היא מטגנת אותו כמה דקות לפני שהוא נכנס הביתה. גם הפירה היה שונה מתמיד. "מה קרה לאמא"? חשב לעצמו יצחק. הוא לא אמר מילה, הוא יודע שחייבים לכבד את אבא ואמא ובמיוחד עכשיו, כשיש להם בבית תינוקת קטנה, אמא חלשה ועייפה ואסור לצער אותה.

אחרי ארוחת צהריים, אמרה אמא ליצחק ולשני שהיא נכנסת לחדר לנוח. התינוקת בכתה כל הבוקר והיא לא הצליחה לנוח בכלל. עכשיו התינוקת נרדמה ואמא חייבת להספיק לישון קצת, כדי שיהיה לה כוח לטפל בהם. יצחק ושני ילדים טובים, שומעים בקול אבא ואמא כמעט תמיד. עכשיו הם לקחו משחק הרכבה, נכנסו לחדר וסגרו אחריהם את הדלת - שלא יפריעו למנוחה של אמא והתינוקת.

"חבל שנולדה לנו התינוקת", אמרה פתאום שני, ויצחק ראה שהפה שלה עקום ובעיניים שלה עמדו קצת דמעות.

"למה את אומרת את זה, שני"? שאל אותה יצחק בפחד, אבל האמת שבתוך הלב שלו הוא הרגיש שגם הוא רוצה לשאול את השאלה הזאת. מזל שליבי שאלה את השאלה. היא יותר קטנה ממנו ועדיין מותר לה לשאול כאלו שאלות.

"אני מתגעגעת לאמא שלי. לא לאמא שכל הזמן עייפה ושהאוכל שהיא מכינה יוצא בטעם אחר והשניצלים כבר בכלל לא חמים, ובבוקר בגן, ראיתי בתיק סנדוויץ' עם ממרח שאני ממש לא אוהבת. אף פעם אמא לא שמה לי בתיק סנדוויץ' עם ממרח שאני לא אוהבת..." עכשיו שני כבר ממש ייבבה בקול ויצחק לא ידע מה לעשות. איך ירגיע את אותה? גם הוא קצת עצוב כי לא הספיק לספר לאמא שהרב בתלמוד תורה אמר לו היום שהוא מצטיין, וכבר קורא את כל האותיות כמו ילד גדול. הוא קרא לו תלמיד חכם ויצחק כל כך רצה שאמא תשמע את זה ותשמח. במקום זה אמא ישנה והוא משחק עם שני בחדר. "את יודעת משהו שני"? הוא פנה אליה אחרי כמה דקות של מחשבה. "אני חושב שגם כשאנחנו נולדנו, אמא התנהגה בדיוק אותו דבר. אנחנו פשוט לא זוכרים את זה כי היינו ממש קטנים". בדיוק באותו רגע, נפתחה דלת החדר ואבא עמד בפתח. יצחק ושני רצו אליו וחיבקו אותו חזק חזק. אבא נכנס לחדר, התיישב על המיטה של שני והסתכל על המשחק שהיה מפוזר על הרצפה. "יש לכם זכות מאוד גדולה, ילדים טובים שלי", אמר אבא וחיבק אותם שוב חזק. "אני יודע שקשה לכם עכשיו והרבה דברים שונים ולא כמו תמיד, אבל רק עוד קצת, אמא תתחזק בעזרת השם והכוחות שלה יחזרו אליה והכל יחזור להיות בדיוק כמו שאתם רגילים". אמר להם אבא והמשיך לחייך. "בינתיים אתם יכולים לבקש מה' שייתן לאמא הרבה כוחות ואתם תמשיכו להתנהג יפה ולעזור לה. עכשיו כשיש תינוקת קטנה בבית, אתם כבר לא כל כך קטנים". יצחק ושני חייכו והתחילו לאסוף את משחק ההרכבה. כשאמא התעוררה ובאה לקרוא להם לסלון, היא מאוד שמחה לראות את הבית המסודר שהשאירו לה הילדים שלה. כל אחד קיבל חיבוק ונשיקה וביחד הלכו לשבת בספה ולספר לאמא את כל מה שעבר עליהם היום בגן ובתלמוד תורה. יצחק ושני לא היו עוד עצובים, הם הרי כבר לא כל כך קטנים.