אל תתעכבו בחנות לשווא

הוא הביט בשעונו. בעוד כחצי שעה יסגור סוף סוף את החנות ויצא לדרך הארוכה לביתו. זו הייתה שעה שקטה, לקוחות כמעט לא נראו בסביבה. עד שהם הופיעו בפתח, כמו משום מקום, זוג בשנות ה - 30 לחייהם, ניגשו היישר אל הדלפק בצעדים בטוחים, בדיוק כמו הבקשה הקצרה והברורה: "תן לנו את הספה הכי יקרה שיש לך בחנות". לרגע היה נדמה לו שאינו שומע טוב. הם ביקשו את הספה הכי טובה? יפה? ליתר ביטחון שאל שנית, בטוח שאתם רוצים את הספה הכי יקרה? ועוד המשיך לגשש בעדינות, אולי תרצו לראות דגמים? לשמוע על ההבדלים? לבחור צבעים?
הם השיבו לו במבט כאילו היה ילד קטן שאינו מבין את ההסבר. "ביקשנו לראות את הספות הכי יקרות שיש לך בחנות. זה מה שאנחנו רוצים וזהו". טרם יתחרטו, הובילם בזריזות למחלקה היפהפיה, שם שכנו להן בנחת ובבטחה, ספות יוקרה. כזאת בקשה יכולה להיות סוף מקסים ליום מוצלח. אז מדוע לא?

הדיונים ביניהם לא היו מאוד קולניים, הם גם לא ניסו ליזום שיתוף פעולה ולגרום לו להיות חלק מהשיחה. לכן רק עמד לצדם במרחק מה, שקט, ממתין בסבלנות.

שעת הסגירה הגיעה. השעון מתקתק, הוא מביט בו ומפהק. מדמיין את הארוחה שאשתו מכינה ומשתוקק להגיע הביתה, לראות אותה, את הילד והילדה, לנוח מעמל היום המפרך. הוא שלח לעברם עוד מבט תוהה, אך בלי לומר מילה. הוא לא יכול לסרב לכזו עסקה בלתי רגילה. ההשקעה של הזמן שווה, כך לפחות יסיים את היום בשמחה.

החליט להתקרב אליהם ולנסות להיות יעיל. ואז הם פתחו בסדרת שאלות בלתי נגמרות על הדגמים היקרים ביותר. ניסו, בדקו, ישבו, קמו, שוב דיברו, הצביעו על הספה באמצע ועל זו שבפינה, הוא בדמיונו  כבר התכונן לשלבי סגירת העסקה. ואז ללא הכנה מוקדמת, הם פנו אליו בטון אדיש ויבש כמו אדמה חרבה. "הספות שלך מדי יקרות". ויצאו...

כששמעתי את הסיפור מבעל המעשה, התמלאתי בכעס. כעסתי על חוסר הפרופורציה של אנשים, על חוסר ההוגנות שהפגינו כלפיי בעל החנות. מילא מכניסים את עצמם לחוסר פרופורציה, אותם בלבד, אך מה עם בעל החנות? מה עם הזמן היקר שהפסיד? האכזבה נוכח הביטחון שהפגינו בכניסה?

אם הלכתם לקנות בתקציב מסוים, או באתם רק כדי להתרשם ולנסות, זה בסדר גמור, אין שום בעיה, אבל אל תפזרו אשליות על חשבון זמן יקר של אנשים. פשוט דברו בגובה העיניים, זה ישתלם כפליים.