ידינו לא עשתה את הכתם הזה: ככה זה כשיש ילדים

הילדים היו שקועים במשחקים. הוא בנה לעצמו מוסך מכוניות שהקיף את המיטות והיא הייתה עסוקה עם בית הבובות. זה היה אחד הרגעים הבודדים והקצרים בהם אני מרשה לעצמי להיכנס לחדרי ולתפוס מנוחה קלה. כעבור זמן קצר, כשהשקט התחיל להיות קצת חשוד, יצאתי מהחדר וניגשתי לסלון. את הזוועה שגיליתי על הרצפה, קשה לי להתחיל לתאר. אחרי שהצלחתי להסדיר נשימה, ניסיתי להבין מה מקור המראה הקשה מול עיניי. הרי מזמן הפסיקו לצייר על קירות, בוודאי שלא על רצפה, אז לכבוד מה נפל עליהם מצב רוח צבעוני ובלתי שגרתי? מסתבר שצבע מסוג פנדה נתפס בתחתית עגלת המשחק, והילדים שהיו כה שקועים בענייניהם החשובים, לא שמו לבם למריחות הצבעוניות על רצפת הבית בסיבובי העגלה עם הבובה.

לרגע חלפו בראשי מחשבות מכל הסוגים. איך אני מגיבה לאירוע כזה? החלטתי שכעס בוודאי לא יועיל, ושאלתי אותם בקול הכי פשוט שהצלחתי להפיק מגרוני, מנסה להתעלם מהעצבים שגדשו אותו באותו הרגע. "מה זה אמור להביע? מישהו מוכן להסביר לי?"

במבט פשוט, תמים, ומלא מתיקות, טרח הילדון להסביר לי כי הם כלל לא אשמים. הם לא ראו שהצבע נדבק לגלגלי העגלה ולא הצליחו להבין איך הצבע נמרח לו ברחבי החדר מבלי שהם מציירים. חייכתי לעצמי. מה שנראה לי פשוט וברור, כמו לבדוק איך צבע נמרח מעצמו, כלל לא מובן אצל ילדים קטנים.

נטלתי ספוג קשה, טבלתי אותו במים ובסבון, ונפניתי למלאכת הניקיון. הקרצוף, מסתבר, לא היה פשוט. ניסיתי ספוג המבטיח תוצאות מהירות, הוא אכן הצליח קצת יותר, אך למרות הניסיונות, שמתי לב כי הרצפה לא לגמרי נקייה. נותרו עליה סימני בהירים של צבע. היה לי ברור שעוד מספר פעמים של קרצוף ושטיפת הרצפות, יגרמו לה להראות בחזרה את פניה.

עד אז, בכל פעם שעברתי וקצת כעסתי, חשבתי לעצמי, "הנה ראי, לכלוך שלא את לכלכת ואפילו לא נעשה בכוונה, לוקח לו כל כך הרבה זמן להיעלם". כמה תשומת לב צריך לתת לכל מעשה שעשוי להיעשות על ידינו, או שהשלכותיו קשורות בנו, כי לא בטוח שנאהב את הסימנים שיוותרו ממנו.