(לא) עשיתי את זה!

"כן שמוליק", מפסיקה המורה את בדיקת המחברות ופונה לשמוליק שהניף את אצבעו.

"רק רציתי לשאול", אמר שמוליק, "האם לדעתך זה הוגן להעניש אנשים על דברים שהם לא עשו?"

"בוודאי שלא", עונה המורה.

"יופי", חתם שמוליק בעליזות, "כי לא עשיתי שיעורים"...

* * *

בין שלל הנושאים המופיעים בפרשתנו, מתבאר גם עניין הווידוי שצריכים החוטאים להתוודות לפני ה' בעת שמביאים הם קרבנם. "איש או אשה כי יעשו מכל חטאֹת האדם למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא, והתוודו את חטאתם אשר עשו"...

המתבונן בסוף הפסוק תמה: מהי ההדגשה שהוסיפה התורה שיש להתוודות על חטא "אשר עשו", וכי היינו חושבים שצריכים להתוודות גם על חטא שלא נעשה?!

בכדי להסביר דבר זה, נפתח אחת מן המסכתות הקטנות (בכמות) בתלמוד הבבלי, מסכת "שמחות" שבניגוד לשמה עוסקת דווקא ב... "הלכות אבלות" (ונקראת בשם "שמח" בלשון סגי-נהור). נביא את הדברים בתרגום חופשי:

מספר רבי עקיבא, שבתחילת ימיו היה עם הארץ ואט אט החל ללמוד תורה, שהזמן בו הבין שהוא צריך להשתתף בשיעורי תורה וללמוד תורה מפי רב ולא כפי הבנתו שלו, הייתה כאשר הלך באחד הימים בדרך וראה אדם מת מושלך שם.

נטל רבי עקיבא את המת על כתפיו וסחב אותו כ-3 קילומטר, עד שהגיע לבית קברות שם ארגן לו לוויה וקברו בכבוד.

מלא סיפוק המשיך רבי עקיבא לבית המדרש, ניגש לאחד החכמים וסיפר לו בהתרגשות על המצוה הגדולה שעשה, בכך שקבר מת-מצוה שלא היה מי שידאג לקבורתו. החכם שמע בקשב רב את דבריו ולאחר מכן אמר לרבי עקיבא שהוא מצטער לומר לו, אבל הוא צריך לדעת שלא מצוה הייתה בידו, אלא עבירה...

מדוע? כיון שמת מצוה מחויבים לקבור באותו מקום בו מצאוהו [אם ישנה אפשרות, כמובן. לא קוברים אדם באמצע הכביש רק בגלל שהוא מת מצוה], ולכן על כל פסיעה ופסיעה שרבי עקיבא טרח עם המת הזה, הרי שנחשב לו בשגגה כאילו הוא שופך דמים!...

סיים רבי עקיבא את המאורע החמור ואמר: הרי ודאי שאני התכוונתי לעשות מצוה, ובכל זאת התברר לי שלא מצוה הייתה בידי כי אם עבירה שצריכים לעשות עליה תשובה. אם כך, העבירות הרבות שעשיתי בימי חיי, אפילו אלו שלא התכוונתי לעשותן, על אחת כמה וכמה שאצטרך לשוב בתשובה. משם והלאה החלטתי שאלמד תורה אך ורק מפי תלמידי חכמים.

לפי מעשה זה, נוכל לתרץ את הקושי בו פתחנו: מדוע הדגישה התורה שיש להתוודות על חטאים ש"נעשו"?

חז"ל בתלמוד (ברכות ה.) אומרים שאדם הרואה שבאים עליו הרבה ייסורים, צריך לפשפש במעשיו ולבדוק על מה אירע לו כזאת וכזאת. ומבהירה הגמרא שאם "פשפש ולא מצא – יתלה בביטול תורה".

דבר זה לכשעצמו שוב טעון הסבר: אם יש בידו של אדם זה עוון של ביטול תורה, איך ייתכן שפשפש במעשיו ובכל זאת לא מצא דבר? מבאר רבינו יוסף חיים דוד אזולאי, החיד"א, כך: אנחנו מצווים בלימוד תורה בכל רגע פנוי שיש לנו, אך ישנם מקומות בהם אסור ללמוד תורה, כגון: בבית הכסא, או כשיש ריח רע באזור. דווקא באותם מקומות, יש כאלה שמרגישים עצמם כצדיקים וממשיכים ללמוד על אף האיסור. לימוד תורה שכזה איננו מצוה אלא עבירה!

זה מה שמבארת הגמרא: אם פשפש אדם במעשיו וראה שהכל בסדר, ובכל זאת הוא סובל ייסורים, "יתלה בביטול תורה" ינעץ את סיבת ייסוריו בכך שבמקום לעצור ולבטל מתורתו – הוא לא הפסיק מללמוד.   

דבר זה יסביר לנו את לשון הפסוק "והתוודו את חטאתם - אשר עשו", חטאים כאלו שיכולים להתברר דווקא כפעולות שעשינו ברצון טוב ושאותם חשבנו למצוות.

* * *

"אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו", ואדם שרצה לעשות מעשה טוב והתברר לו שלא נהג כהוגן, לא בהכרח שייענש על כך. אבל בעמדנו ימים ספורים לפני מתן תורה, ניקח לתשומת לבנו שבאמתחתנו יש שני סוגי מעשים:

מעשים שאנו "עושים" ועליהם נידרש לשוב בתשובה ולתקן, ומעשים ש"לא" עשינו וגם על הימנעות זו מעשייה - נידרש לתקן את דרכנו.

כיצד נדע מה כן לעשות ומה לא לעשות? נרבה בלימוד התורה איש איש כפי יכולתו, והיא זו שתדריכנו בדרך החיים לדעת את אשר נעשה.