גדי פוגטש: ראיתי את המוות בעיניים

אתם אולי לא ממש מכירים אותו משום שהוא די נחבא אל הכלים ובדרך כלל מסרב לראיונות מסוג זה, אבל בתעשיית המוזיקה היהודית גדי פוגטש הוא שם דבר, לא פחות. הוא מראשוני המוזיקה היהודית המתחדשת, בעל תשובה עוד לפני הנהירה ההמונית, מקים הרכב 'בית הקדושה' עם אברהם אבוטבול ז"ל, כנר מצליח, מפיק מחונן וחבר טוב של שולי רנד שאגב, גם היה השדכן שלו. אל פוגטש התוודעתי רק לאחרונה כשנתקלתי באלבום המופלא 'בית הקדושה 2'  שיצא בתחילת שנת תשע"ד. עבדתי לעומק כדי להבין מה עומד מאוחרי המוזיקה הנפלאה וגיליתי דבר שהפתיע אותי מאוד. אחרי שחברו להרכב אברהם אבוטבול זכרונו לברכה נפטר ממחלת הסרטן החליט פוגטש כבר במהלך השבעה להנציח את המוזיקה של חברו המנוח, לאסוף סקיצות שנשכחו, לרקוח מהכל את 'בית הקדושה 2' והתוצאה, מפעימה. אחרי שהתרגשתי בעצמי, החלטתי להביא לכאן את החבר שהחזיר לחיים את חברו המנוח. לפחות מהבחינה המוזיקאלית.

מה היה אז בתקופה הזאת, לפני שעשית את המעבר לעולם האחר?

"כמו כל מוזיקאי, הציפיה שתצליח יותר, תעשה הפקות יותר מפורסמות, יותר כסף וכו', שיהיה יותר נחמד ומעניין בחיים - זה מה שהעסיק אותי אז".

תספר לנו על גדי הצעיר.

"נולדתי בירושלים בשנת 1971 למשפחה רחוקה מתורה ומצוות. בגיל ארבע עברנו לאזור המרכז. גדלתי בתור יהודי חילוני, מה שנקרא, רגיל, סטנדרטי לכל דבר".

לא היו סימנים מקדימים למה שהולך לקרות בסצנה הבאה?

"שום דבר. את צירוף המילים ברוך ה' - לא שמעתי מעולם. לא שבת, לא כלום. גדלתי, למדתי כינור מגיל חמש. כל חיי במוזיקה. ואז הגעתי לתל אביב. בתל אביב קראו לי כמה דברים באותה התקופה ששינו לי את החיים".

סיפרת לי בתחקיר על המפתח בלילה ההוא בכביש באר שבע דימונה.

"מפתח זה כמו מין משל כזה, שכאילו הקב"ה נתן לי מפתח לחיים חדשים. אז היה לי חבר ילדות שהוא כבר לא בחיים היום, קראו לו אילן. בשנת תשעים ושש למניינם הוא התעורר לאמונה וכו'. הוא בא וכל הזמן התקרצץ לי, סליחה על הביטוי: 'יש בורא עולם, יש בורא לעולם, יש ה''. אמרתי לו 'עזוב אותי, תעזוב אותי בשקט, מה אתה מדבר? מה זה הדברים האלה? אני לא מבין'. הוא בשלו 'יש בורא עולם, יש בורא לעולם'. הוא חווה איזושהי התעוררות מסוימת, טבל במקווה שמואל הנביא והתחזק. הוא לא למד שום דבר וגם לא פתח ספרים, היתה לו רק סוג של אמונה. את האמונה הזאת הוא לא יכול להעביר לי, הוא לא יכול להראות לי את זה בפנים. משמים, חייכו אלינו ביחד.

"היינו שנינו אופנוענים. הוא עורך וידיאו, אני סאונד מן. בלילה היינו משועממים מחוסר עבודה והוא אמר לי, 'גדי, בוא נשתה כוס קפה באילת'. אמרתי לו 'בסדר'. הוא לקח את האופנוע שלו ואני לקחתי את האופנוע שלי, תרמיל על הגב, והתחלנו לנסוע. נסענו בלילה 12:00, 1:00 בלילה. נוסעים, נוסעים, מגיעים לבאר שבע. בבאר שבע פונים שמאלה 20, 30 קילומטר, מגיעים לתחנת הדלק בדימונה. עוצרים את האופנועים, פתאום אילן בא אליי ואומר לי 'גדי, אתה לא מאמין מה קרה'. שאלתי אותו, 'מה קרה?'. הוא אומר לי, 'אין לי מפתח בתוך הסוויטש'. למי שלא יודע, באופנוע יש שני אופנים לסגור את המנוע: יש במפתח, כמו באוטו, ויש כפתור שקוראים לו 'engine off'. אז אילן לחץ על כפתור ה-'engine off' ופתאום שם לב שאין מפתח. המנוע המשיך לפעול והוא נסע, נסע כל שלוש השעות הללו, ופתאום התברר בתחנת הדלק שאין מפתח. זאת אומרת אי אפשר להמשיך מפה הלאה.

"דרמה. אני, עם מיגרנה, כאב ראש, מתפוצץ לי המוח. והוא ברוב חוצפתו עוד אומר לי 'גדי, בוא לך תחפש לי את המפתח'. אמרתי לו, 'מה הכוונה?'. הוא אמר 'שמע, קח את האופנוע שלך, תחזור חזרה בכביש'. בזמנו לא היתה שם שום תאורה. 'תחזור בכיוון הנגדי עם אורות גבוהים ותחפש את המפתח. תראה איזו התנוצצות כזאת בכביש ותחפש את המפתח', הוא אמר לי. משום מה באמת קיבלתי סייעתא דשמיא. לא התווכחתי איתו, לא אמרתי לו שום דבר. עם כל הכאבים לקחתי את הקסדה, לקחתי את המעיל. הוא הלך לשתות קפה ואני חוזר'.

אבל זה לא ריאלי.

"נכון, זה מה שאני אומר. זו היתה מין כזו התעוררות אלוקית כזאת, בדיעבד. עליתי על האופנוע, התחלתי לנסוע. אני נוסע, נוסע, מסתכל אחורה. אני רואה את התחנה מתרחקת, את האורות מתרחקים. אני עם מעיל פתוח ככה. קיץ. עוד קילומטר, עוד קילומטר. אני שואל את עצמי, 'מה התכלית של הדבר הזה, הרי זה טיפשי לחלוטין'. ובאמת, בלי דמיונות, אני שומע קול פנימי, כמו מחשבה פנימית חזקה שאומרת לי 'תמשיך לנסוע'. אני מקשיב לקול הזה. עצרתי את האופנוע, סגרתי את המעיל, הורדתי את הקסדה והתחלתי לתת פול גז קדימה, הלאה. לאן? לא יודע. שמעתי קול שאומר לי 'סע'. אני נוסע. עוד קילומטר, עוד 10 קילומטר, עוד 20 קילומטר, 30 קילומטר. פתאום אני רואה את האורות המנצנצים של באר שבע. אני ממשיך לנסוע. הרגשתי דחיפה לנסוע. לאן? אני לא יודע. אני מגיע לבאר שבע, פונה ימינה, שמה יש גשרון קטן וזו הנקודה הראשונה שיש בה אור. אני עובר על הגשר, ה' יתברך כיוון לי את הראש שמאלה ופתאום אני רואה את צרור המפתחות. אותו ערב נפתחו לי השמים".

זה ממש גרם לך, יום למחרת לשנות אורח חיים, או ש...?

"ודאי שלא. זה הביא אותי לתובנה ממש חזקה. הפנמתי איזשהו משהו במתנה שיש השגחה ושיש מכוון. יש בורא לעולם".

בהמשך עברת כמעט תאונה, וזו הייתה טלטלה נוספת.

"זה היה עוד אירוע שגם אותו עברתי יחד עם החבר שלי. נסענו איזה לילה, ערפל. למי שיודע, אופנוען, כשיש אדים, מעלה את המשקף למעלה ונוסע. נסענו ליד ואדי ערה אני והחבר שלי. לילה. כביש חד סטרי, שני נתיבים, חושך, בהרים ליד זכרון יעקב שם. פתאום נכנס בי יצר כזה לעקוף אותו. עקפתי את החבר שלי וראיתי משהו מרחוק. ראיתי את המשאית מתקרבת מרחוק והייתי צריך לעקוף איזה אוטו קטן. עשיתי חישוב מהיר בראש, בשנייה אני עושה את זה. להזכיר, יש ערפל. התחלתי לתת גז, התחלתי לנסוע ממש מהר בעקיפה, ופתאום באמצע העקיפה נפל לי המשקף. ירד הפלסטיק. הכל מלא אדים ואני לא רואה שום דבר. לא ראיתי אפילו במה אני מחזיק. אני רואה את האור של המשאית מתקרב אליי כמו בסרטים עם הרכבת, ובאותו הרגע הרגשתי נעים. הרגשתי טוב. כבר לא הייתי על האופנוע. ראיתי את כל החיים שלי עוברים לנגד עיניי עד לאותו הרגע".

כמה שניות?

"כן, ממש כמה שניות".

כאילו, ראית את עצמך מלמעלה?

"לא. גם לא ראיתי אחרים. ראיתי את החיים מולי. כבר אין אופנוע ואין עקיפה, ואני באמצע עקיפה בחושך והמשאית מתקרבת, וזהו. אני מרגיש מתיקות נעימה. שנייה אחרי זה, לא יודע כמה זמן זה לקח, פתחתי את העיניים. איך שאני פותח את העיניים אני על האופנוע בצד השני, כאילו סיימתי את העקיפה, ובאותו הרגע שאני מסתכל אני רואה את המשאית, שהיא בדיוק עברה אותו. זאת אומרת עברה אחורה. אני הייתי בהלם. אני מסתכל אחורה ורואה את החבר שלי עושה לי תנועה כאילו אני משוגע. מסמל סימונים שהוא ראה מוות בעיניים. עצרנו. התחלתי לבכות. התרגשתי. ממש חוויתי עוד חוויה".

אתה יודע, אני שומע על הדברים האלה ובאמת הן חוויות מטלטלות. למה לפעמים אנחנו צריכים את החוויות המטלטלות האלה כדי להתחיל להאמין?

"כי בשכל אנחנו לא קולטים את הרמזים".

דבר אחר לא היה מעיר אותך?

"עובדה שלא. לכל יהודי יש את ההתעוררות שהוא צריך. אחד דרך השכל, אחד דרך הלב, אחד בתאונה חס ושלום. מה לעשות. חשבונות שמיים".

אז לאן אתה לקחת את זה?

"לקחתי את זה לצד אמוני חזק. לא היו חכמות. ממש ראיתי את המוות בעיניים, והנס הזה עם המפתח, זה היה מדהים. ללא ספק הבנתי שיש השגחה. שיש בורא עולם. מה עושים עם זה? אני לא יודע. זה כבר בהמשך. קיבלתי רמזים מהקב"ה . הוא שלח לי כל מיני אנשים".

אז מה קרה בפועל אחרי זה? איך התמודדת? איך הכלת את כל זה?

"קודם כל, ניהלתי שיחות עם חבר שלי אילן ז"ל. קיבלתי על עצמי להגיד תהלים, ללמוד מסילת ישרים. הבנתי שהדבר הזה שייך לניסים שקראו לי - זה קשור ליהדות. לא היו לי שום בלבולים, לא מזרח הרחוק, לא דברים אחרים".

הכתבה נערכה מתוך התכנית "בכיוון אחר" המשודרת מדי יום שלישי ב-23:10 בערוץ הידברות (ערוץ 97 בהוט ויס).