כבוד הזולת הוא כבוד הבורא

בפרשת השבוע אומר הפסוק: "וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" (במדבר יב, י). ויש להבין, מדוע נענשה מרים על שדיברה כנגד משה? והלא היא לא ידעה שמשה גדול בנבואה מכל הנביאים, ואף לא היתה בידה שום דרך לדעת זאת אילולא גילה הקב״ה לה ולאהרן את גדולת משה מעל כל הנביאים, בעת שנזף בהם על שדיברו על משה. 

אולם הדבר מבואר במדרש תנחומא (פרשת צו סי' יג), המובא בדברי רש"י על הפסוק: "וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה" (במדבר יב, ח). הנה לשון המדרש: "אינו אומר בעבדי משה, אלא בעבדי במשה, כלומר בעבדי אף על פי שאינו משה, וכן במשה אף על פי שאינו עבדי (כלומר אפילו לא היה בדרגתו הגבוהה שנקרא בזכותה עבד ה') - כדאי היה לירא מפניו. וכל שכן שהוא עבדי, ועבד מלך - מלך, והיה לכם לומר: אין המלך אוהבו חינם. ואם תאמרו שאינו (הקב"ה) מכיר במעשיו - זו קשה מן הראשונה".

הווה אומר, בדיבורם של מרים ואהרן היה סוג של ערעור על בחירת ה׳ במשה, שכאילו חס ושלום טעות היתה, בכך שנבחר מי שאינו מתוקן כראוי ואינו מתנהג כראוי למעלתו. ואף על פי שלא התכוונו לכך, הלא זה מה שמסתתר מאחורי תלונתם על משה רבנו. ומכאן נלמד את גודל הפגם בדיבור לשון הרע על כל יהודי, ומדוע הוא כל כך חמור עד ששקול כשלוש העברות החמורות שבתורה: לפי שבעומק הדיבור הרע על יהודי, טמונה תלונה המהווה פגיעה בבחירתו של הקב״ה בעם ישראל להיות לו לעם. שהרי אדם זה אומר שהיהודי הזה פגום במעשיו. 

ובזה יובן מדוע נענשו המרגלים כשדיברו לשון הרע על ארץ ישראל, והרי האדמה אינה נפגעת מדיבורים עליה. אלא לפי שהקב״ה בחר בארץ הזו להיות לו לארץ קודשו ומקום בית מקדשו, הרי כאשר דיברו עליה - היה כאן ערעור על בחירתו של הקב״ה. ולפיכך הוזהרנו בנבואת הנביא זכריה (ז, י): ״ורעת איש באחיו אל תחשבו בלבבכם״. כלומר אף על פי שהרע לא נאמר בפה אלא רק במחשבת הלב, וממילא אין כאן פגיעה בזולת, אולם יש כאן הרהור על בחירת ה׳ בעם סגולה.

לעומת זאת, כאשר אנו מרגילים את עצמנו לחשוב טוב על יהודי ולדון אותו לכף זכות, להיזהר שלא לדבר עליו דברי רוע גם אם הם נכונים (מלבד באופנים המותרים על פי התורה), ולכבדו כראוי לבן מלך, מלכו של עולם - זוכים אנו לאור הגנוז. וכדבריו הידועים של הגאון מווילנה בשם המדרש, שעל כל רגע ורגע שאדם חוסם את פיו - זוכה לאור הגנוז שאין כל בריה ומלאך יכולים לשער (איגרת הגר"א. שמירת הלשון, שער הזכירה).

ועל פי זה יתבארו באופן נפלא דברי התנא במסכת אבות (ד, א): ״איזהו מכובד? המכבד את הבריות. שנאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו״. כל הלומד את המשנה מיד תמה: הלא המשנה עוסקת במי שמכבד את הבריות, ואילו הפסוק עוסק במכבד את ה׳ יתברך. אולם המכבד את הבריות, ממילא הוא מכבד את הבורא שבראם. ויה"ר שנזכה לראות תמיד מעלת חברנו, ולא חסרונם. שבת שלום