גם כשמעונן, אני כאן

פרשתנו מתארת את מסע בני ישראל במדבר, בדרכם אל ארץ ישראל – הארץ המובטחת. לוח הזמנים של הנסיעות והחניות נקבע כמובן על פי בורא עולם, בעוד בני ישראל מצייתים באופן מלא.

נתבונן מעט ונראה, שנדרשה הקרבה לא פשוטה מצד בני ישראל להיות צמודים ולציית ללו"ז המסע. מדוע? משום שאלוקים שלח להם מורה דרך, אמנם מקצועי מאוד, אבל היה קצת קשה 'לתקשר' עמו – כוונתי לענן. ענן הכבוד היה זה שנתן להם את האות האם לחנות או לנסוע. כשהענן עלה מעל המשכן – אות הוא שהם צריכים לקפל ציוד ולהתחיל לנוע, וכשהענן ירד ושכן על המשכן – אות הוא שעליהם לחנות.

ננסה מעט להיכנס לאווירת הימים ההם ונבין, שכל חניה או נסיעה דרשה התארגנות לא פשוטה. יש אלפי משפחות, ולכל משפחה ילדים רכים, בכל חניה צריך לבנות את האוהל מחדש, לארגן את המצעים ולמקם את הילדים, ואז שוב לנסוע – לקפל את האוהל ולארגן מזוודות – נו, כל משפחה בעלת ילדים יודעת מה זה לארגן משפחה לנסיעה.

החלק הקשה ביותר בעניין היה חוסר הידע. כאשר עלה הענן, אף אחד לא ידע כמה זמן תארך הנסיעה – יום, יומיים או חודש. וכן כשהענן נח ובני ישראל התארגנו לחניה, לא היה להם שמץ של מידע כמה זמן היא תארך, ומתי יצטרכו לנסוע שוב (רמב"ן פסוק יט). עתים הייתה החניה של לילה אחד, עתים של חודש ועתים של שנה. שום מידע ושום תכנון, הכל על פי השם באמצעות הענן.

כמדומני שלאחר תיאור שכזה יש משמעות נוספת לפסוק "כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב).

תורת המסע במדבר היא בעצם תורת מסע החיים שלנו. נצטט את דבריו של רבי שמשון רפאל הירש:

"הנה זו תורת המסע במדבר, שלמדנו ממנה לדורות עולם היאך ללכת אחרי השם באמונה ובמסירות. למדנו ממנה לקבל את הנהגת השם אפילו איננה מובנת לנו. עתים הוא מורה לנו לעזוב את מה שהתחלנו לאהוב זה עתה, ועתים הוא מטיל עלינו להחזיק מעמד במצב בלתי רצוי. ואף על פי כן נקבל ונקיים בשמחה את כל מה שהוא מצוה עלינו, שכן בהיותנו תחת שבט הנהגתו נחוש באושר תמיד, ועצם נאמנותנו וצִיוּתנו להשם, הוא שיעניק לנו אושר. תמיד נהיה מוכנים להשליך את יהבנו על השם, נלך אחריו למטרות לא ידועות ובדרכים לא מובנות, נייחל ונצפה לו בסבלנות או נלך אחריו באומץ – הכל על פי הוראת הנהגתו" (פירושו לתורה, במדבר ט, טז).  

בהמשך דבריו הוא כותב: "בתרגילים אלה (המסעות במדבר) קנו את מידת הכניעה השקטה והסבלנות המצפה באמונה, שעתידים הם להיות זקוקים לה בנדודיהם ב'מדבר העמים' במשך מאות רבות של שנות גלות".

האדמו"ר מסלונים בספרו "נתיבות שלום" נותן היבט נוסף ומשמעות חדשה לעניין עלות הענן וירידתו:

לכל אדם יש במהלך חייו זמנים מאירים וזמנים חשוכים. אדם צריך לדעת, שגם בזמנים שהענן מכסה את משכנו הפרטי, אלוקים מצפה ממנו להחזיק באמונה ובעבודת השם. עלינו לחיות על פי השם גם ב"נסיעה" – כשהכל מואר, וגם ב"חניה" – כשהענן מערפל את המשכן. 

זו המשמעות העמוקה למה שאמר אלוקים למשה לפני מתן תורה: "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ" (שמות יט, ט) – שידעו עם ישראל, שגם במצב של "עב הענן", עדיין "דיבורי עמך", גם אז אני מדבר אליך וקרוב אליך, שלא יחשבו שבזמן הסתר, הקדוש ברוך הוא מתרחק.

יש שלוש דרגות של חשיכה – חושך, ענן וערפל. את החושך - ניתן להאיר בעזרת נר, ענן – קשה יותר להאיר, וערפל הוא החושך הקשה ביותר, כפי שכולנו יודעים. בזמן ערפל כבד, קשה לראות את הדרך גם עם פנס רב עצמה.

כשמשה ניגש לקבל את התורה נאמר "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים" (שמות כ, יז) – ללמדנו, שגם בזמנים החשוכים ביותר – בתוך הערפול והקשיים – גם שם אלוקים נמצא והוא מחכה שתיגש אליו...