מרכז השפע הרוחני: ישראל

אחרי שהתורה מספרת על חטא המרגלים, היא מצווה על הקרבת מנחות ונסכים. פירוש, כל אדם המקריב קרבן בבית המקדש, צריך להביא יחד עם בהמת הקרבן עוד שני דברים – מנחת סולת, ויין כדי לנסך על המזבח. המנחה עשויה מסולת בלולה בשמן, והנסכים הם יין ששופכים מראש המזבח, אל תוך מערכת צינורות הנקראת "שיתין" הבנויה בצדי המזבח, והיין נוזל אל הקרקע שתחת המזבח.

למצוות המנחה והנסכים יש משמעות עמוקה. המנחה והנסכים מסמלים את עבודתו הרוחנית של האדם, כך על פי הרמ"א בספרו "תורת העולה" (חלק ב, פרק טז).

המנחה נעשית מסולת. סולת היא קמח שעבר ניפוי אחר ניפוי, עד שנהיה נקי ומזוקק. הסולת הינה משל לאדם. גם אדם צריך ש'ינפה' את עצמו שוב ושוב, יבקר את מעשיו ואת פעולותיו בקרה אחר בקרה. כשאדם עושה כך, הוא זוכה להיות "סולת" בלולה ב"שמן". שמן מסמל חכמה (מלכי ישראל נמשחו בשמן, וכן התלמוד במסכת ברכות [נז] כותב, שמי שרואה שמן בחלום יצפה לחכמה). כשם ששמן צף ונבדל מהמים, כך החכם יודע לשלוט בכוחות נפשו ולהציב גבולות לכל מידה ומידה. אם כן, סולת בלולה בשמן היא משל לאדם המפקח על דרכיו ומנפה את מעשיו, ועל ידי כך זוכה לחכמה, חכמת התורה.

כשאדם אכן זוכה להיות זהיר במעשיו, לא רק הוא עצמו מרוויח בכך שהוא נהיה אדם נעלה יותר, אלא הוא מסוגל להשפיע לטובה על הסביבה שלו, ועניין זה מרומז בניסוך היין:

מהו יין? יין מקורו מענבים. דיני ברכות על ענבים מתייחסים לכמה שלבים של הפרי. כשהענבים עדיין בוסר, ברכתם "בורא פרי האדמה". כשהם בשלים, ברכתם "בורא פרי העץ" – שהיא ברכה חשובה יותר מברכת האדמה, וכשהם מגיעים אל השלב הסופי ועושים מהם יין, הם זוכים לברכה ייחודית – "בורא פרי הגפן". זאת אומרת, יין הוא מוצר ההולך ומשתבח שלב אחר שלב. גם אחרי שהענבים כבר נעשו ליין, ככל שהיין מתיישן, הוא משתבח יותר.

גם אדם יכול להעלות את עצמו התעלות אחר התעלות, מדרגה אחר מדרגה, כמו היין. כשאדם מעלה את עצמו ל"ראש המזבח", כשהוא במקום גבוה מבחינה רוחנית, אזי "מנסכים אותו" וביכולתו להשפיע מדרגתו אל הסביבה שתחתיו – עד הקרקעית ממש.

ביד האדם להשפיע שפע ברכה על העולם, ובידו חלילה גם ההיפך.

נזכיר דוגמא: התלמוד כותב (ברכות לה), שכל מי שאוכל בלא ברכה, כאילו גוזל את הקדוש ברוך הוא ואת כנסת ישראל. זה שהוא כביכול 'גוזל' לקדוש ברוך הוא – ניתן להבין, משום שהכל שייך לאלוקים, והוא מבקש שלפני שאתה נהנה ממעשה ידיו תברך ברכת הנהנין. אם אינך עושה כרצונו, אתה נהנה מדבר שאינו שלך ללא רשות. אולם מדוע מי שלא מברך נחשב שהוא גוזל לכנסת ישראל, איך היא קשורה לעניין?

רש"י כותב את התשובה: "שכשחטאו, הפירות לוקין". פירוש, אמירת הברכה והכרת הטוב גורמות לירידת שפע וברכה לעולם. כשאדם אינו מברך, הוא 'מונע' מאלוקים להוריד שפע לעולם, וממילא הוא גוזל את כנסת ישראל, משום שהוא מונע ממנה את הברכה שבפירות.

המנחות והנסכים מרמזים את שלבי התעלות האדם: ראשית, עליו לנפות ולבקר את מעשיו. על ידי שיהיה זהיר במעשיו יזכה להשגות ולחכמה, וכך תהיה לו היכולת להשפיע ברכה סביבו מכוח מעשיו.

לא במקרה נכתבו מצוות אלו סמוך לחטא המרגלים. יש ביניהן קשר מהותי: התלמוד מציין (מסכת יומא דף נד), שבמרכז בית המקדש היתה אבן שקראו לה "אבן השתיה" – משום שממנה הושתת העולם, והתלמוד מאריך להסביר שזו נקודת המרכז של העולם. חכמים במדרש מתארים זאת כך – "כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, כילוד אישה בראו. מה ילוד אישה מתחיל בטבורו ומותח לכאן ולכאן לארבעה צדדים, כך התחיל הקדוש ברוך הוא לברוא את עולמו מאבן שתיה תחילה, וממנה הושתת העולם. ולמה נקרא שמה אבן שתיה, מפני שממנה התחיל הקדוש ברוך הוא לברוא את עולמו" (מדרש תנחומא, פקודי ג).

ישראל היא מרכז העולם מבחינה רוחנית, וממנה יורד השפע לעולם כולו. אם כן, כשאדם מקיים את המצוות בארץ ישראל, הוא יכול להשפיע על העולם עשרת מונים מאשר במקום אחר, וכל זה התעכב ארבעים שנה עקב החטא. מובן אפוא מדוע הוסמכו מצוות המנחה והנסכים לחטא המרגלים.