הסכת ושמע...

"אבא, להיכן נעלם הפסנתר שקנית לאמא?" שאל דודי את אביו בעת שהגיע לביקור בבית הוריו, שנותרו לבדם בבית הגדול והריק אחר שהשיאו את כל ילדיהם.

"החלטתי להחליף לה את הפסנתר בקלרינט", השיב אביו.

"קלרינט?!" לא הבין דודי, "מה רע בפסנתר?"

"לקלרינט יש מעלה שאין לפסנתר", זיק שובב ריצד בעיני אביו. "כשאמא מנגנת בו, היא לא יכולה לשיר"...

* * *

המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען שבו משם ובפיהם בשורות איוב. "ארץ אוכלת יושביה", "ונהי בעינינו כחגבים", "עז העם היושב בארץ", אלו חלק משלל הביטויים שנשמעו במחנה ישראל בעת שהגיעו החדשות המסעירות.

מיד כאשר סיימו המרגלים את דבריהם, עוד לפני שביררו ישראל את נכונות הדברים ששמעו: מה זה נקרא "עז העם" - האם הם חזקים יותר מאיתנו, בני ישראל המלומדים בניסים, או שמא רק יחסית למצרים הם חזקים. טרם שיבדקו אם "ארץ אוכלת יושביה היא", הכיצד זה נחלצו משם 12 מרגלים שמן הסתם בלטו בשטח בצורתם היהודית השונה מן הגויים?

באופן אוטומטי הם מסתערים על משה בצעקות רמות. גם דיבוריו של יהושע בן נון, אחד מן המרגלים שניסה להסביר שהשד אינו כל כך נורא, נתקלו בחומת זעם ובבוז.

עמד נשיא שבט יהודה, כלב בן יפונה, כך מספר התלמוד, וחשב לעצמו: כיצד אני מצליח להשחיל כמה מילים שיתקבלו על ליבם הסוער? הן המח לא פועל בשעה כזו והאמוציות מתפרצות ללא שליטה.

יהודי נכבד ועשיר בשם רבי אביש, הגיע ליריד המקומי בעיר המסחר המפורסמת "דאנציג". בהתארחו שם במלון שמע יללות ובכיות של סוחר יהודי, שביכה את מר גורלו שצרור בו היה כל רכושו, אבד לו.

חקר אותו רבי אביש: כמה כסף היה בצרור, ובאיזה שטרות. לאחר מספר דקות שב רבי אביש מחדרו ופנה ליהודי שלא האמין למזלו הטוב. "מצאתי את כספך. על פי הסימנים שמסרת לי, הרי שלך לפניך".

היהודי עלה לחדרו שמח וטוב לב לאחר שהודה לרבי אביש, אולם לא חלפו דקות ספורות והוא שב בפנים מבוישות, בידו צרור הכסף מושב. "מצאתי את כספי מתחת למצעים. נזכרתי שבליל אמש שם הנחתיו. עתה אני מבין שלא מצאת את כספי, אלא רק החלטת להעניק לי משלך במתנה. מדוע החלטת לתת לי סכום נכבד כל כך?"

השיב לו רבי אביש: "ידעתי שכל עוד אתה עסוק בבכי ובדמעות, גם לו יהיה הצרור מתחת לאפך לא תמצא אותו. כי מוחך טרוד בכאב ואינו פנוי לחפש אחר הכסף ברצינות".    

כך בדיוק נהג כלב: "ויהס כלב את העם אל משה לאמר". מסביר התלמוד (סוטה לה.): פתח כלב וצעק "וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?!"

דממה השתררה.

כולם בטוחים היו שכעת ישמיץ כלב את משה וייתן להם חומר נוסף להתנגח בו. כלב נטל נשימה עמוקה והמשיך: "הן מדובר במלאך ולא באדם!

הוציאנו בפקודת האלוקים ממצרים, קרע לנו את ים סוף, הוריד לנו לחם מן השמים ומים מבארה של מרים בלב המדבר. "הן אף אם יאמר לנו לעשות סולמות לעלות לרקיע" - הגזים כלב בכוונה בדבריו - "אנו צריכים להאמין שבכוחו לעשות סולמות כאלה ולהעלותנו.

מה זה עבורו להכניס אותנו לארץ שיושביה - חזקים ככל שיהיו - ניחנו רק בכוחות גשמיים, קטן עליו"!

 * * *

כלל זהב לימדונו חכמי התלמוד. כלל שמתייחס אמנם לדיני בשר וחלב וכיוצא, אבל כשנשלב אותו עם האמור לעיל, נוכל לקנות תובנה מעולה לחיים: "מתוך דטריד למיפלט לא בלע". פירוש: מתוך שהוא טרוד לפלוט - אינו יכול לבלוע ולהכניס.

אדם המעוניין שדבריו יישמעו באוזני חברו, לא מומלץ עבורו להיכנס לדברי השני ולקטוע אותו. אלא ראשית כל לגרום לו בחכמה לשתוק למספר רגעים, לפנות את מוחו ולהסיח את דעתו מהטענות ומלהט הדברים, או-אז יש סיכוי שניתן יהיה לדבר איתו בהיגיון.

אבל עוד בטרם נלך להרגיע אנשים כעוסים, נוכל לגזור דיבידנד נאה לחיי היום-יום. והדברים אמורים כלפי מציאת עצה ומוצא מסבך כלשהו: כל זמן שהאדם שקוע בהרהורים אודות מצבו הביש - לא יוכל להתעלות מעמק הבכא. ראשית כל עליו להתנתק, לעצור, ומשם להמריא מעלה למקום אליו הוא חפץ להגיע.