הנכד נשכח ברכב - הסב מחבק. הסיפור המלא

1. סכין

במבט ראשון הם נראים כמו סבא אוהב ונכד אהוב. המבוגר מחבק את הצעיר, מאמץ אותו בחיבה. האברך, טהור עיניים, משיב במבע שאומר הודיה. אבל המציאות רחוקה מאוד ממשפחתיות חמימה. זהו סב שכוּל שידו הגרומה מושטת לעבר מי שנגזר עליו לגרום לשכוֹל בשוגג.

מי שיוזם את הפגישה המרגשת, שאחראית להתרגשות של עיתונאי שרגיל לסקר את הקשים שבמקרים בציניות, הוא הסב, הרב ישראל לייכטר. איש חסד נודע שדורש לתת פומביות להתרחשות. "חייבים לפרסם את זה כדי ללמד את הדרך הישרה ולקדש את שמו יתברך ברבים", הוא מסביר. "שיראו איך יהודים מתגברים על כאב ועושים צדק אמיתי".

בצד השני הסיפור מעיק לא פחות. ר' נחמן שטיצר, צעיר חסידי שפניו משדרות עדינות. שום דבר בביוגרפיה שלו לא מכשיר אותו לסיטואציה של נאשם בהריגה ברשלנות. בימים כתיקונם הוא רשאי היה להסתתר בעיר מקלט. בימינו, אין לו לאן לברוח. לכל היותר הוא מורשה להסתגר עם שני התינוקות שבביתו, להצטרף לבכי שלהם ולהמתין לגזר הדין שיטיל עליו בית המשפט.

אבל סבא לייכטר נכנס לתמונה. לבו הענק והרחום לא מאפשר לו מנוחה במצב כזה. הוא לא נכנע ליגון, ויוצא להילחם. הוא הופך לסנגורו של שטיצר ומבקש לזכות אותו. היפוך יוצרות שכזה? אפילו ההגנה מבולבלת. אבל ללייכטר הכול ברור. הוא מתנשם, קם אל ארון הספרים ומוציא כרך של מסכת נדרים מתלמוד ירושלמי. מעביר אצבע על הלשון, מדפדף לדף ל' ומתחיל לקרוא בארמית קשה להבנה ולהסביר בדמעות. אלו לא יהיו הדמעות האחרונות היום.

"כתוב בפסוק 'לא תקום ולא תטור את בני עמך'. שואלת הגמרא: 'היךעבידא?'. כיצד עושים זאת? ומשיבה בהדגמה: 'הוה מקטע קופד' - היה אדם חותך בשר, 'ומחת סכינאלידוי' - והסכין שאחז ביד ימין הכתה ופגעה בידו השמאלית, 'וכי תחזור ותמחי לידיה' - וכי תעלה על דעתך שיעניש את היד הימנית שהכתה את היד השמאלית? והרי שתיהן של גופו, ואיך יעניש את עצמו?".

האצבע ננעצת בגמרא כסימנייה. שפתיו נושקות ביראה ואהבה לכריכה. עיניו מצטעפות. יש לימוד ויש מעשה נשגב. "זאת אומרת, לקחתי אומצת בשר במטרה לפרוס אותה, הצטיידתי בסכין חדת להב והתחלתי לחתוך. ואז, בטעות, כרתה יד אחת את היד השנייה. זאת הייתה סכין חריפה שעושה את העבודה בשלמות, ומה שנשאר זה דם ניגר. מצמרר. חסר לי חלק מהגוף". הוא מנפנף בידו הגרומה להמחשה. "הנה, אתם רואים? אין לי יד. אז מה, אלך ואנקום בשנייה? מגיע לה בגלל שהיא חתכה לי את הראשונה?".

הוא משתתק, מוצץ את פומית הסיגריה. עיניו נעצמות. לא יכול לדבר יותר. ציטוט דברי הגמרא מקבל משמעות אקטואלית כששטיצר נכנס. בא הנמשל. המבוכה ממלאת את החדר, אבל לא לאורך זמן. ברגע שעיניו של לייכטר נפתחות, הכול מתפוגג. היד הראשונה מאמצת בחום את היד השנייה. "נחמן", הוא שואג בקול משתנק, "גיב א שמייכל (תן חיוך, י.ג.)". שטיצר מחייך. לראשונה מזה תקופה ארוכה. ואיש מהנוכחים לא מצליח לכלוא את יפחותיו.

(צילום: שוקי לרר)

2. חמה

את השעות הנוראות ההן לא ישכח שטיצר עד אחרית ימיו. הן נפתחו כמו עוד בוקר שגרתי בחיי איש נטול דאגות שרק עול של השלמת הכנסה מוטל על שכמו. כמלמד בתלמוד תורה המקומי יצא למקום העבודה כשברכבו המקרטע ישובים כמה ילדי חמד שהסיע בקביעות: מספר הורים ערכו איתו הסכם - הם שילמו את עלות הדלק, והוא אסף את ילדיהם אל מוסד הלימודים וממנו. ההסדר היה מוצלח. שטיצר מרוויח סבסוד, והם זוכים במלווה פרטי.

גם באותו יום הוא התמסר להרבצת תורה בסבלנות יתרה, ולא ידע שזהו סופו של מצפונו הנקי. בסיום הלימודים ירד לאוטו והסתובב כשהדביקה אותו קריאה של עמית מחדר המורים. הוא התבקש לקחת איתו את חיים בוימל מכיתת הגן. "זאת לא הייתה בקשה מיוחדת", הוא משחזר. תקופה ארוכה עברה מהאירוע, והוא לא מצליח לדבר עליו ברהיטות. מתכווץ בקול רפה וקטוע. "יצא לי לקחת את חיים הביתה גם קודם. הידיד הכניס אותו, ואני פתחתי בנסיעה".

זה היה אחד הימים החמים ביותר שהקיץ הישראלי הציג. שלהי דקייטא תשע"ב. השרב היה מתיש ומעייף. הנהג ביצע את מסלול הפיזור הרגיל שלו, אבל שכח את חיים הרדום ויצא לאשתו ולילדיו. הטמפרטורה ברכב הסגור טיפסה במהירות והגיעה לכמעט שישים מעלות. חיים ספג מכת מוות. החלונות האחוריים כוסו בווילונות כדי שהשמש לא תציק לנוסעים, ועכשיו הפכו לקטלניים. במקום להגן, הם הסתירו את הילד מעיני העוברים והשבים.

שעות יעברו עד שהאסון הגדול ייוודע לשטיצר. "ירדתי לרכב יחד עם ידיד שתכנן לנסוע איתי. אני עמדתי בחוץ והכנסתי את החליפה לתא המטען, והוא פתח את האוטו, נרתע בבהלה וצעק: 'מה זה?'. לא הבנתי מה הוא רוצה. שאלתי: מה זאת אומרת מה זה? ניגשתי לראות, ועולמי חרב. גיליתי את חיים והבנתי מה קרה. בעבר למדתי להגיש עזרה ראשונה בסיסית. אני יודע משהו בדברים האלה. התודעה שלי התערפלה. התחלתי לצרוח: הצלה-הצלה, ובתת ההכרה ידעתי שאני זה שזקוק להצלה".

הוא לא מגזים. כשממדי הקטסטרופה התבררו הוא הובל, אזוק בידיו ורגליו, למעצר והוצב לפני שוטרים כשפאותיו הסתורות ועיניו הטרוטות זוכות לפריים טיים תקשורתי. הוא צולם ממרר בבכי כתף אל כתף עם סוהרי בית הכלא עטורי מדים. שעות ארוכות של חקירות הובילו למסקנה יבשה ומצמררת. רשלנות, במשפטית.

לעומדים מהצד קשה היה לא למתוח ביקורת. הזנחה, בייחוד של אדם לא מוכר, מעוררת שאט נפש וחלחלה. חיים בוימל היה תקוות הוריו. ילד חמד שגדולות ונצורות נצפו לו. פתיל חייו נקטע כשהוא בסך הכול בן ארבע. הלווייתו ניפצה חלומות. דובר התלמוד תורה יצא בוכה לתקשורת: "חיים היה ילד חינני מאוד. בתקופה הקצרצרה שהספיק ללמוד אצלנו הוא הוכר כילד אהוב מאוד, גם על חבריו וגם על מלמדיו".

בעוד ההורים האבלים יושבים שבעה ומנסים לקבל עליהם את גזירת המלך באהבה שוחרר שטיצר לביתו מלא בהאשמה עצמית ומחשבות טורדניות ולא העז לצאת, מתקשה לסבול את המבטים. רק בשעות הקטנות של הלילה חצה את סף הדלת בריצה, השליך שקית אשפה לצפרדע, הניס כמה חתולי רחוב ומיהר לשוב לעוד 24 שעות מתסכלות מנשוא.

ביום הרביעי לשבעה שמע לראשונה את שמו של סבא לייכטר, אבי אמו של חיים ז"ל. הוא נבהל לבקשתו: הנאשם העיקרי מוזמן לעלות לנחם את האבלים. הסבא, אמרו לו, מתעקש לראות אותו. עוד לילה טרוף שינה ועוד הפצרות מצד אחיו, ושטיצר החליט להיעתר לרצון הסב. בלב מפרפר ובפנים חיוורות נכנס אל סלון משפחת לייכטר, שהמה מנחמים שניסו להקל על שברם של ההורים.

הוא נזכר ברגע הזה ושוב בוכה. בכי מהול בחיוך. "כולם השתתקו. ייחלתי שהמרצפות יבלעו אותי ויאספו את חרפתי, אלא שאז קלטתי מזווית העין את דמותו של סבא לייכטר מתקדמת לעברי, תופסת אותי בידיי ויוצאת איתי בריקוד סוער. הריקוד הזה הציל אותי. אין לי מושג איך בן אנוש מסוגל להגיע לדרגות אמונה גבוהות כאלה. הוא רקד ובירך על הרעה כשם שמברכים על הטובה". כשיצא מהבית רץ לייכטר בעקבותיו. "הוא חיבק אותי בחום ולא הניח לי. הוא אמר: 'בפעם הבאה אנחנו עומדים לרקוד בחתונה יחד'".

3. תיק

סבא לייכטר לא ניחן בלב של אבן. גם הוא דומע כשהוא מספר על בתו שהפליאה את כל הסביבה בעמידתה האיתנה. "היא בכתה רק בתחילה, ואחר כך התגברה כמו לביאה וחיזקה את רוחה של המשפחה. אבל באחד הימים, כששוחחתי איתה בטלפון, היא נשברה. שמעתי אותה בוכה. היא הודתה לי שכל החוזק הזה חיצוני. מבפנים היא הייתה אימא שכולה שבכל לילה הרטיבה את הכרית בדמעות. כששמעתי את זה, גם אני לא הצלחתי לישון כל הלילה".

ושוב הוא אומר. "זה חותך את הנפש, אבל במי נתנקם? באברך הצעיר הזה? כשעוד יהודי יסבול תהיה לנו הקלה?".

הוא לא מסתפק בריקודים. הוא אישיות מעשית שסיוע לזולת זורם בעורקיה וממלא את שעותיה. חסיד נלהב שבשליחות רבו, האדמו"ר רבי שמעון מלעלוב זצ"ל, הקים את בית התבשיל בעשר אצבעותיו. עד היום נעות כל שעותיו סביב סיוע לאחרים. אינספור נסיעות ערך אל פתחי נדיבים ברחבי עולם. בית התמחוי שלו, שמאכיל 1,200 משפחות ביום, לא נהנה מתקציב ממשלתי או עירוני. אבל הוא לא מצפה מאחרים. תובע רק מעצמו, ואת הכול. יוצא בעצמו אל האולם, עומד עם מצקת ומרדה ומכין מנות משביעות למאות קשי יום. לא מסתפק בתזונה לגוף, ומבקש גם להשביע את נפשם הנשברת של הנזקקים. מטייל ביניהם כמלצר, מסגל את שפתם כדי לתווך בינו לבינם וטופח על כתפיים. "אהלן, שלמה. כמה טוב לראות אותך. איך הולך?", הוא מברר. שלמה לא נשאר חייב: "ישראל", הוא צועק, "שב-שב, רגע. תקשיב". לייכטר מתיישב, ולשלמה יש לא מעט טענות. גם על האוכל. לייכטר מקשיב, מבטיח לטפל וממהר ללקוח הבא.

"אוי, אם הייתם מכירים את חיימק'ה, העתיד שלנו", הוא סופד כעת. "היה מגיע אלינו ומדליק אור גדול, ופתאום נגדע". הוא מצביע על תמונה מרטיטה שבה נראה חיים ז"ל בחג הפורים האחרון לחייו, מחופש לבקבוק שמן זית של המותג המשפחתי 'בוימל'. עיניו נוגות. "אמת, זה מחורר את הלב".

אבל אם יש משהו שטורד את מנוחתו באמת בימים אלה זהו מצבו המשפטי של שטיצר. לרגע הוא לא רוצה לחשוב שהידיד החדש שלו ירצה מאסר בגין הריגת נכדו. הוא יעשה כל מה שרק אפשר כדי שזה לא יקרה. כשלב ראשון, להקלה על רגשותיו המאכלים, זימן פגישה היסטורית איתו ועם בתו וחתנו. שטיצר שמע מפי האב והאם שהם סולחים לו במחילה גמורה. בשלב השני בפרויקט להחזרת חיי שטיצר לקדמותם לא נרגע עד שהאחרון החל לצאת מהבית, הפסיק לנסוע במוניות וחזר לנהוג לבד. הוא שכנע אותו לרדת מהתכנית למכור את הדירה ולעבור לאזור מרוחק, ולא אמר די לפני שהושב לתפקידו כמחנך.

ומכאן עבר למאבק בזירה המשפטית. מיוזמתו פנה אל עורך דינו של שטיצר והודיע שהוא מבקש להעיד לטובתו. עו"ד עופר ברטל, מומחה שמאחוריו ניסיון ארוך בן עשרים שנה גדושות במאות תיקים, לא הבין מאיפה היהודי הזה נוחת עליו ווידא שאין עקיצה או התחכמות מאחור. הקריירה שלו לא הכינה אותו לסיטואציה כזו. "מעולם לא נתקלתי בתיק של גרימת מוות שבו משפחת הקורבן היא זאת שמחבקת את החשוד, את הלקוח שלי. אני רגיל לראות הרבה מאוד מקרים הפוכים שמובילים למלחמה".

למרות זאת, הוא עדיין לא משוכנע שיהיה לעניין תועלת משפטית. "החוק היבש מדבר על עבירה של גרימת מוות ברשלנות עם עונש מקסימלי: שלוש שנות מאסר בפועל. קשה לדעת איך הדברים ישפיעו על השופטים".

בינתיים, לייכטר לא מסכים לשבת בשקט. הוא מקדם דרך עשייה ייחודית לטובת נשמת נכדו, והקים עמותה מיוחדת שמטרתה להילחם במספר העצום של ילדים שנשכחים בכלי רכב. יש לו גם שותף פעיל: שטיצר, כמובן. השניים יוצאים לעשרות מרכזים מדי יום, מספרים את סיפורם הכואב ומתריעים בהורים על הסכנה הגדולה שבהשארת תינוק לבד אף לזמן קצר. הסיורים המשותפים הכניסו את שטיצר אל תוך המשפחה השכולה, ובדיעבד דווקא הוא ממלא את החלל שנוצר לאחר פטירת חיים הקטן.

פגישתנו מסתיימת. לייכטרושטיצר קמים. הסב מחבק את הנהג שוב. החיבה לא מוסתרת. הם מביטים זה בעיניו של זה, ולייכטר אומר: "רק נחמן יודע עד כמה אני אוהב אותו, ורק אני יודע עד כמה הוא אוהב אותי". הידיים נלחצות, לא מצליחות להיפרד.

מה שרואים מהמראה האחורית

הרב ישראל לייכטר רואה חשיבות רבה בהפצת הסיפור, כמעשה לעילוי נשמתו של נכדו האהוב וכתרופה לרוחו הסוערת של נחמן שטיצר, ובעיקר מקווה להגדיל שם שמים. "כשאנשים נחשפים להתנהגות של יהודים שומרי תורה ומצוות בשעת מצוקה הם מתעוררים לבוא לראות את היופי שביהדות ואת היכולת שלה לזכך את הנפש", הוא מרחיב את הרציונל.

את מטרתו האחרונה כבר השיג. התקשורת הכללית נתנה לו ביטוי רחב, והמשפטים שאמר ריגשו ועוררו אלפים. "הכול עבור חיים", כמו שהוא מדגיש. הנה ציטוט מסיפורו של העיתונאי החרדי אשר מדינה, שהביא זווית מרוחקת שלייכטר עצמו לא הכיר:

"זה אירע ביום ראשון בשעת צהרים. הטלפון של ר' ישראל לייכטר מצלצל ללא מענה. ר' ישראל נח את מנוחת הצהרים. לאחר כמה צלצולים הוא מבין שמישהו מחפש אותו בדחיפות, מביט על הצג ורואה מספר ארוך ולא מוכר. שיחה מחו"ל. הוא מנסה לחזור למספר. בלתי אפשרי. בעודו תוהה, נכנסת שיחה נוספת. על הקו הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן. 'ר' ישראל, מה שלומך? הנכד שלי חיפש אותך. יש לו בשבילך סיפור, אבל תחזיק חזק', הוא אומר לו נרגשות.

"ר' דב הניג, נכדו של הגרי"ד גרוסמן, משמש כשליח חב"ד במחוז צ'אנג דו שבסין. במהלך פעילותו במקום נתקל ביהודי מקומי, איש עסקים גדול, וניסה לקרב אותו ליהדות ולשמירת מצוות. תשובתו של היהודי הייתה נחרצת: 'חס ושלום. אני שונא כל מה שקשור ליהדות. הדתיים עושים את כל הרע שבעולם, ואני לא רוצה להיות חלק מהם. אני מנהל מפעל גדול בעיר ויש תחתיי עובדים יהודיים רבים, והזהרתי את כולם שאינני מרשה שיהיו בקשר עם בית חב"ד'. ר' דב הניג הבין שלפניו אגוז קשה לפיצוח והניח לו, והנה לפתע הוא מקבל טלפון ולהפתעתו שומע את היהודי על הקו. 'האם אפשר לקבוע איתך פגישה?', שואל האיש. 'בוודאי', עונה השליח. 'אתה יכול להגיע אפילו עכשיו'. 'סגור', אומר היהודי. 'אני מגיע'. מקץ כמחצית השעה הופיע היהודי בשערי בית חב"ד ובקשתו הראשונה הייתה, לא פחות, להניח תפילין.

"לאחר שהניח בהתרגשות רבה הרגיש שהוא חייב הסבר לשליח הנפעם. 'אני רוצה להראות לך משהו', אמר וניגש לאחד המחשבים. 'היום היו לי כמה רגעים פנויים במשרד, והגעתי באקראי למצגת מדהימה שכותרתה 'גדולה אנושית - הסב שאימץ את האדם שגרם למות נכדו'. הדבר סקרן אותי מאוד, וכשראיתי את הסיפור העולם התהפך לי'. מדובר במצגת מיוחדת שהפיק ארגון הקירוב 'הידברות', והיא מספרת את סיפורו המדהים של הרב לייכטר, הסב שגילה עוצמות אמונה אדירות כשהתייצב לצד הנהג ששכח את נכדו הקטן ברכב ואף נלחם שלא ייענש. המצגת משרטטת דמות יהודית נדירה המתעלה מעל הכאב האנושי הבלתי נתפס וממליכה את רצון שמים. 'אם אלו הדתיים, אני רוצה להיות כמותם', אמר היהודי מצ'אנג דו בהתרגשות. 'אם לכך מביאה יראת שמים, אני חייב להיות חלק ממנה'.

"'נו, אתה קופץ מהסיפור?', שאל הגרי"ד גרוסמן. 'אני לא קופץ, אבל עיניי דומעות', השיב הרב לייכטר. 'הסיפור הזה ממחיש לנו עד כמה מעשה קטן של יהודי בבני ברק יכול להחזיר בתשובה יהודי בקצה העולם', המשיך הגרי"ד. 'אנחנו כעת במערכה קשה נגד מבקשי רעתנו, ואולי הפתרון הטוב ביותר הוא שינוי ההתנהגות שלנו. אנחנו רואים כיצד היא יכולה לשנות את כל העולם'".

הכתבה פורסמה בשבועון "בקהילה". למנוי במבצע לחצו כאן.