שידוכים לנפגעי נפש: לא בשמיים היא

כל אחד מאיתנו מכיר קרובים או מכרים בעלי בעיות נפשיות. קשר השתיקה נשמר כמעט כליל במהלך השנים, ועדיין, גם במאה ה-21 לא רואים אותם יותר מדי. זה לא כמו ילדי תסמונת דאון או הסובלים משיתוק מוחין, אליהם החברה עוד איכשהו מתייחסת. אלה נותרו בעלטה. "המשוגעים", הם נקראים בפי רבים. אולם האמת היום אחרת לחלוטין, שכן נפגעי הנפש זוכים לנפץ סטיגמה אחר סטיגמה שנוגעת אליהם. רבים מהם מחזיקים במשרות מכובדות, מנהלים חיי חברה תקינים ועצמאיים, ואף הצליחו להשתלב במעגל הבריא של עולם העבודה והאקדמיה, ולקיים חיי שגרה יציבים עם כמה שפחות אשפוזים וטלטלות. רק דבר אחד עוד לא נוצח: מרבית נפגעי הנפש נותרים בבדידות זוגית, ומנהלים חיים נטולי אהבה.

"גם אנחנו מסוגלים לאהוב"

"אנשים לא מבינים בכלל מה זה אומר להיות חולה נפש", מסבירה דינה, 35, סטודנטית כבר כחמש שנים לתואר במדעי החברה באוניברסיטת בר אילן. "סטודנטים שלומדים איתי אולי שמים לב למספר בעיות שלי, הראשונה שבהם היא שאני חמש שנים מנסה לסיים תואר ראשון...", היא מחייכת. "אבל לו היו יודעים שאני בעצם נחשבת לסובלת ממחלה נפשית, היו נדהמים. המושג הזה רחוק מהחברה. יש הרבה בורות לגבינו, בשונה מאוכלוסיות פגועות אחרות. אנשים שופטים אותי מאוד מהר ויכולים להיות מאוד בוטים. זה מתבטא למשל בהערות שאנשים זורקים לי, כמו למשל שאולי כדאי לי להתחיל דיאטה ולשים לב למראה שלי. הם לא מודעים לכך שאני נוטלת כמות גדולה של תרופות שמעוררת את התיאבון וגורמת להשמנה משמעותית. בתחילת דרכי, אחרי האשפוז הראשון שלי, כשרק התחלתי לקחת תרופות, ובעצם גם עכשיו - לפני קבלת הזריקה, כשהחומר כבר פחות משפיע על הגוף, יש לי לפעמים מצבים בהם הידיים שלי רועדות בצורה ניכרת לעין. אני משערת שאנשים חושבים שאני מגושמת משהו..".

על כך מוסיף גם עופר, 45, עובד בנק ונפגע נפש בעצמו: "ניסיתי להכיר בת זוג, דרך משרדי שידוכים שונים, וזה לא עלה יפה. אמרו לי באופן ברור שאין הצעות בשבילי. בנות היו טורקות לי את הטלפון, מכרים התחמקו מלנסות להכיר לי, והבנתי יפה מאד שזה בגלל הבעיה הנפשית שלי. אני מתאר לעצמי שמי שאין לו קרוב משפחה שסובל ממחלת נפש בטח מדמיין את הסובלים מקשיים נפשיים כאנשים מוזרים, שצועקים ברחובות או משהו. אף אחד לא מדמיין דוקטורנט או טלר בבנק, אבל הכי גרוע זה שאני מרגיש שבחברה לא רק שמסתירים אותנו ולא מדברים עלינו - אלא גם לא נותנים לנו זכות לאהוב! לא נותנים לנו את הסיכוי אפילו! זה שאני חולה, לא אומר שאני לא מרגיש ולא רוצה או לא מסוגל לאהוב מישהי ולהרגיש נאהב".

כואב להודות, אבל מסתבר שבצורה ישירה האחראיים העיקריים לבדידות המקיפה את נפגעי הנפש כחומה בצורה - הם אנחנו כחברה. "רבים מנפגעי הנפש חשים מנודים חברתית, לעיתים מדברים איתם בצורה איטית ומשפילה, בעוד שצריך לזכור שמדובר באנשים שאינם פגועים בשכלם אלא בנפשם". מסבירה יעל שוראקי-אלפסי, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית המרצה באוניברסיטה העברית ובמכללה החרדית בירושלים. "המון אנשים, נותרים במחשבות מוטעות שמקורן בסרטים מפחידים ולא מבוססים שהם ראו מתישהו בחיים. גם חוסר ההיכרות מקרוב נפגעי נפש לא תורמת לעניין. אנחנו נוטים להרחיק ולהדחיק את האוכלוסייה הזו. להחביא את חלקם בכל מיני מוסדות למשל, בטענה שאנחנו ´דואגים´ להם, כשהאמת היא יותר בבחינת ´רחוק מהעין – רחוק מהלב´. אפשר לומר שהם סוג של ´מוקצה מחמת מיאוס´ עבורנו".

כתוצאה מכך, הסיכוי שלהם להכיר בן זוג היום הוא בלתי אפשרי. "ה´בריאים´ לא מעוניינים בהם, וה´חולים´ מצויים כל אחד במקומו, ואין דרך לפגוש אותם", אומרת שוראקי בכאב. "ההורים שלהם מזדקנים לאט לאט, מודאגים רבות מעתידם; האחים עסוקים בטרדות המשפחות החדשות שהקימו; ואילו הם נותרים בודדים לנפשם. צריך להבין שגם לנפגעי נפש, יש רגשות ורצון להעניק ולקבל אהבה ואסור להתעלם מכך".

"זה לא את, זה אני"

ועדיין, יש מי שדואג להם: בשנת 2006. החליטה שוראקי, שעבדה אז כבר קרוב לעשור עם אנשים שמתמודדים עם מחלות נפש, להקים משרד שידוכים ראשון מסוגו לאנשים נפגעי נפש בשם "למה לא", שהופעל כולו בהתנדבות מלאה.

"זה היה שלב שכבר שמעתי יותר מדי סיפורים של שברונות לב, וחשתי בכמיהה האדירה שלהם לקשר זוגי וחום", מסבירה שוראקי. "ראיתי אותם חווים אכזבה אחר אכזבה, בצורה שיטתית: מכירים מישהו, יש כימיה טובה, וכשזה הופך להיות רציני והם אוזרים אומץ לספר על המחלה והתרופות שהם צורכים, פתאום הכל נגמר. לפעמים בצורה ממש קיצונית וטראומטית, והצד השני פשוט מנתק קשר ומפסיק לענות לטלפונים, ולפעמים בצורה מנומסת אבל נחרצת ובתירוצים שונים: ´זה לא את, זה אני´, ´אנחנו בעצם לא מסתדרים´ וכהנה וכהנה

הטריגר האמיתי להקמת המכון, לדברי שוראקי, אירע בהמשך, וזאת לאחר שניסיון שלה לשדך בין שני מטופלים שלה, שניהם נפגעי נפש - עלה יפה והפתיע אותה מאוד. מהר מאוד, מסניף קטן בירושלים, צבר הפרויקט תאוצה והפך לסניפים בפריסה ארצית, שמופעלים אף הם על ידי מתנדבים.

מכון "למה לא" יועד לשדך בין אנשים הסובלים מסוגים שונים של פגיעות בנפש: החל ממחלות נפש כמו סכיזופרניה או מאניה דפרסיה, אנשים הסובלים מהפרעות אישיות, שאמנם אינן נחשבות למחלות נפש, אבל משפיעות מאוד על התנהגויותיהם של הסובלים מהן, וכן הלומי קרב שונים, שמאז היו בשבי או עברו חוויה מזעזעת אחרת אינם מסוגלים לתפקד כהרגלם, מתקשים לשוב למעגל העבודה, וסובלים מסימנים פוסט טראומטיים אחרים.

עצם הרעיון, שנראה אולי כיוזמה ברוכה, מעלה גם לא מעט שאלות. האם שני חולי נפש מסוגלים בכלל להקים בית שיעמוד על תילו? זה לא מסובך?

"קודם כל חשוב לדעת שאדם הסובל ממחלת נפש, אינו נמצא במצב של חולי כל הזמן", מסבירה שוראקי. "חולים רבים נמצאים במצב של חולי פעם בכמה שנים, או כמה פעמים בשנה, והם בהחלט יכולים לנהל חיים תקינים בשאר הזמן. מלבד זאת, מניסיוננו כאנשי מקצוע בתחום הטיפול והפסיכותראפיה, ראינו ששני חולים שיוצאים יחד אינם נבהלים אחד מהמשבר של השני ,יודעים באיזה אופן לתמוך בבני זוגם ולהבין אותם באופן שאיש בריא לא ידע אולי לעולם. לעומת זאת, כשניסו להכיר אדם בריא, בכל פעם שחשפו את מחלתם בפני בן זוגם ואת העובדה שהם נוטלים תרופות או זריקות באורח קבע - נתקלו בדחייה כואבת".

מה לגבי דור ההמשך, האם לא קיים חשש ללידת ילדים חולים?

"מחקרים מראים שהסיכוי לאדם שחולה בנפשו להביא ילד חולה הינו 12%. זה אומר שעדיין יש 88% לילד בריא לחלוטין. מלבד זאת, אם בודקים את כל ההיסטוריה הרפואית בכל משפחה, אפשר למצוא מגוון מחלות כגון סוכרת, מחלות כליות וסרטן קטלני. אנחנו או לא ממליצים לבני זוג מה לעשות".

"החיים חזקים מהכל"

"כתוב ש´קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף´, ואצלם זה קשה פי כמה", מוסיפה מיכל צרויה, מתנדבת לשעבר בפרויקט. "להם יש קושי על קושי. גם מצד ההשפעה של המחלות עצמן על הנפש ועל האישיות, שהרבה פעמים הופכת אותם קצת לחסרי תקשורת וחסרי תאקט. הם לא מסתירים כמונו, הם הרבה יותר חשופים כבר. בנוסף לעיתים הם בעלי תפיסת מציאות מעוותת, דיכאוניים, מקצינים דברים, חסרי יציבות רגשית. לפעמים הקושי היה אפילו רק בלהפגיש אותם, עוד לפני שמשהו בכלל נרקם".

אז איך לא פחדתם לשדך?

"השתדלנו לקחת אנשים שנמצאים במצב נפשי יציב יחסית, ובכל מקרה, שברון לב קורה כל הזמן. היה זוג מקסים שכמעט התחתן, והאישה הייתה יותר חולה מהגבר. הוא פשוט לא הצליח להתמודד, והחליט לסיים את הקשר. וזה באמת שבר לה את הלב ופירק אותה, אבל אי אפשר למנוע מהחיים להתרחש, החיים חזקים מהכל. אי אפשר להימנע ממשהו רק בגלל הפחד. צריך להיות אופטימיים".

איזה סוג של אנשים נרשמם אצלכם?

"קודם כל בעיקר גברים. היו לנו הרבה יותר גברים מנשים. אולי נשים מתביישות יותר להגיע, אני לא יודעת. מלבד זאת, פונים למכון סטודנטים ברמה אינטלקטואלית גבוהה שתפקודם כמעט ולא נפגע בשל מחלתם, ועד לחולים שסובלים כרונית מהתקפים חוזרים ונשנים של מחלתם שתפקודם לקוי מאוד. השתדלנו להתאים משודך אחד לשני, על פי עצמת המחלה ועל פי דרישותיו של הפונה. ברור שלא מתאימים אדם שהינו בעל כושר שיפוט לקוי לבין אדם שהמחלה כמעט ולא מתבטאת אצלו. בטופס השאלון שהפונה ממלא, נשאלות שאלות שמסייעות לכוון את הצוות להתאים את המשודכים. שאלות כמו למשל: כמה פעמים אושפזת אם בכלל, והאם אתה מעוניין לצאת עם מישהי שאושפזה או רק מישהי שלא אושפזה מעולם".

"ב´בוידעם´ של העולם החרדי"

בין הרשומים להיכרויות במכון היו גם חרדים, ובין הזוגות שזכו להשתדך על ידי הארגון היה גם זוג חרדי אחד. "גם בציבור החרדי", מספרת שוראקי, "לא יודעים היום מה לעשות עם נפגעי הנפש. אצלם זה גם קצת יותר רגיש כי הם הרבה פעמים חוששים לפגיעה בשידוכים של ילדים אחרים שלהם, שהם בריאים, ולכן קצת ´מחביאים´ את נפגעי הנפש במעין ´בוידעם´ ולא מדברים על זה. לרוב, קשה להם להשתחרר מהסטיגמה ולשתף פעולה, אבל באופן מפתיע, דווקא בעניין הזה היה שיתוף פעולה פורה. הציבור החרדי מאוד שמח ביוזמה הזו ומיד כששמעו עליה - אפילו רבנים ממאה שערים שלחו אלינו".

לדאבון הלב, לפני כארבע שנים, לאחר בניית מאגר מרשים של אלפי נפגעי נפש בודדים שקיוו לצאת סופסוף ממעגל הבדידות, חמש שנות פעילות וארבע חתונות שיצאו אל הפועל, הוקפאה פעילותו של מכון ´למה לא´. זאת, בשל עומס פניות, שכדי לעמוד בו היו צריכים מתנדבי המכון לעצור את עבודתם ומקורות פרנסתם ולהתמסר כליל לפעילות במכון, מה שכמובן לא התאפשר. עד היום, יש צוות שלם שכמה לחזור, ומאגר שלם של פונים שרק מחכים שהמכון ייפתח מחדש לפעילות. אולם הפרויקט זקוק למימון שלא נמצא בינתיים, של שני רבעי משרה כדי לממן עובד סוציאלי שירכז בתשלום את הפרויקט בהיקף הנדרש.  

ארגון הידברות, שנחשף למצוקה זו של רבים, החליט לפתוח את אתר ´שבע ברכות´ המחודש שיעלה בקרוב – גם עבור נפגעי נפש, באמצעות חיפוש מתקדם שיאפשר זאת. שירות זה אמנם לא יפתור את הבעיה בצורה מוחלטת, אולם עשוי להתאים לחלק מהם, שיוכלו להימנות על הנרשמים, וליהנות משירותי השידוכים שמציע הארגון. כי אמנם המחלה הזו, היא הניסיון שה´ נתן להם בעולם הזה, אבל אין ספק שעם כל זאת - גם להם מגיע לאהוב.