חיי רבי שמעון בר יוחאי

התנא האלוקי, רבי שמעון בר יוחאי, נולד כחמישים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני. אביו, יוחאי, היה משבט יהודה, אחד מגדולי הדור, עשיר, נכבד וקרוב למלכות. אשתו של יוחאי, שרה, היתה מזרע הנשיאים ומצאצאי הלל הזקן.

במשך שנים רבות הייתה שרה עקרה ולא נפקדה בבנים. כשראה יוחאי שזמן רב עבר ושרה טרם נפקדה, החליט לגרשה. כשנודע לה הדבר, היא הרבתה לצום, לתת צדקה ולהתפלל בלב נשבר לפני הקב"ה שימנע את הגירושין. ואכן, שמע הקב"ה את קול תפילתה.

היה זה בליל ראש השנה. יוחאי ראה בחלומו, והנה עומד הוא ביער גדול ובו רבבות אילנות, חלקם נושאי פירות וחלקם יבשים, והוא נשען על אחד העצים היבשים. לפתע ראה איש בעל מראה נורא מאד ועל שכמו כד מלא מים. עבר האיש בכל היער והשקה חלק מהאילנות היבשים, ואת חלקם הותיר יבשים ולא השקה. כשהגיע לאילן עליו נשען יוחאי, הוציא מחיקו צלוחית קטנה מלאה מים והשקה בה את האילן. ראה יוחאי שהברכה שרתה באותם מים מועטים, הם גאו וכיסו את כל סביבות האילן ומיד הוציא האילן פרי וגדל מאוד.

יוחאי שמח מאד על החלום ואמר: "מושיבי עקרת הבית, אם הבנים שמחה, הללויה".

הוא סיפר את חלומו לאשתו ואמר לה: "חלום חלמתי, ופתרונו פשוט: היער הוא העולם, והאילנות הן הנשים. חלקן נותנות פירות, וחלקן עקרות. בראש השנה נפקדות חלקן, וחלקן נותרות עקרות. את הינך האילן עליו נשענתי, אותו השקו ממעיין הברכה להוליד בנים צדיקים וחכמים. דבר אחד נותר לי להבין: מדוע את כל האילנות השקה האיש מהכד, ואילו את האילן עליו נשענתי השקה מהצלוחית?

אמרה לו שרה אשתו: הרשני ללכת אל רבי עקיבא, לספר לו את החלום והוא יגיד לנו את פתרונו.

במוצאי ראש השנה הלכו שניהם אל התנא הקדוש רבי עקיבא ויוחאי סיפר את חלומו. רבי עקיבא אכן פתר את החלום כפי שפתר יוחאי ואף גילה לו את סיבת השקאת אותו אילן מהצלוחית: "חלומך הוא משל על הנשים היולדות והעקרות, ואשתך היא מהעקרות. בזכות תפילותיה ודמעותיה המרובות ששפכה לפני ה, היא זכתה ונהפכה מעקרה ליולדת. הצלוחית שראית בחלום היא צלוחית דמעותיה שנאספו, ומהן השקוה להוליד לך בנים".

פנה רבי עקיבא אל שרה ואמר: "עוד השנה את הרה וילדת בן שיאיר לישראל בחכמתו ובמעשיו".

שמחו יוחאי ושרה מאד בדברי רבי עקיבא והלכו לביתם. ואכן, שרה הרתה וילדה בן ביום חג השבועות, ביום בו ניתנה תורה לישראל. הבית התמלא אורה מההוד וההדר שחפף עליו, וכל רואיו ידעו שסופו להאיר לעם ישראל באור גדול. הוריו שמחו בו מאד ועשו סעודה גדולה ביום מילתו. הם קראו את שמו שמעון, כי שמע האל לקול תפילת אמו ולקול בכיותיה.

מאותו יום ואילך, שמרו עליו הוריו מכל טומאה וגדלוהו בקדושה ובטהרה, וכשהחל לדבר, הרגילוהו לדבר אך ורק דברי קדושה. כשהיה בן חמש, מסרוהו לבית מדרשו של רבן גמליאל בירושלים, עד שהפך למעיין המתגבר. כבר בהיותו ילד קטן, שאל שאלות בדיני התורה את התנאים הקדושים רבי יהושע בן חנניה ורבן גמליאל.

    רבי שמעון ובנו במערה    

באותם ימים היו הרומאים, ובראשם הקיסר אדריאנוס, רודפים את היהודים בכל מקום. הם גזרו גזירות קשות על היהודים על מנת שימירו את דתם. דור זה נקרא "דור של שמד", כי זו הייתה מטרתם העיקרית של הרומאים: השמדה רוחנית של עם ישראל. הם הוציאו להורג את עשרת הרוגי מלכות, וביניהם גם את רבותיו של רבי שמעון. לאחר מכן, כשעלה על כס קיסרות רומי המלך אנטונינוס פיאוס, הוקל מעט עולם של הרומאים, אולם רבי שמעון עצמו נרדף על ידם והוצא עליו גזר דין מוות, כיון שלימד את העם תורה והנהיג אותם, וגם כיוון שדיבר על הרומאים באופן שלילי.

כשנודע הדבר לרבי שמעון, ברח עם בנו, רבי אלעזר, והתחבא בבית המדרש, ובכל יום הביאה להם אשתו פת לחם וכד מים.

כשגברו החיפושים, חשש רבי שמעון שמא יתפסו אנשי המלכות את אשתו ויענו אותה, ומייסוריה תגלה להם את מקום מחבואם. יצאו רבי שמעון ובנו מבית המדרש והסתתרו במערה שהייתה מחוץ לעיר, בכפר פקיעין. עשה להם ה נס וסמוך למערה בה הסתתרו, נבקע מעיין מים וצמח עץ חרובים.

בזמן שהותם במערה, פשטו רבי שמעון ובנו את בגדיהם כדי שלא יתבלו, וכשעסקו בתורה היו מכסים את עצמם עד צווארם בחול. ורק בשעת התפילה לבשו את בגדיהם והתפללו בהם.

שתים עשרה שנה ישבו במערה, כשאיש לא יודע את מקום מחבואם, מלבד אליהו הנביא, שהגיע אליהם פעמיים ביום ולמד עמם. באותו זמן הגיע רבי שמעון למדרגות נשגבות, ונתגלו לו סתרי תורה ורזין דרזין. כשיצא מהמערה גילה סודות אלה לבני החבריא, כפי שהעיד רבי יוסי, שמיום שעזב רבי שמעון את המערה, לא נעלם דבר מהחברים, וסודות עליונים ביותר נתגלו להם בבהירות כה גדולה, כאילו נתנו באותה שעה מהר סיני.

יום אחד קם רבי יוסי בבוקר וראה יונה עפה. מיד קם על רגליו ואמר: "יונה, יונה, הנאמנת בשליחותה מימי המבול! הדיוקן של העם הקדוש לך יאה ולך נאה, שהרי כנסת ישראל נמשלה ליונה. לכי ועשי לי שליחות אחת לבן יוחאי במקום שהוא שם!"

ירדה היונה ונעמדה לפניו. כתב רבי יוסי פתקה, לקחה היונה את הפתקה בפיה, עפה אל רבי שמעון וכשכשה לו בכנפיה. ראה רבי שמעון את הפתקה ובכה, וכך אמר: "בוכה אני על שפרשתי מן החברים, ובוכה אני על הדברים, שלא נתגלו להם".

לעת ערב, כתב רבי שמעון פתק ושם אותו בפי היונה. עפה היונה ובאה לרבי יוסי שעמד עדיין במקומו מצפה לתשובה. כשראה אותה, אמר: "יונה, יונה! נאמנת את יותר מכל עופות השמים!" לקח ממנה את הפתק ונכנס לחברים לספר להם את המעשה. למשמע הדברים תמהו החברים מאוד.

בכה רבי יהודה ואמר: "אף על פי שאין אנו יודעים היכן הוא נמצא, מקום שבן יוחאי שם, החברים עמו ומתעוררים על ידו ולומדים ממנו. אשרי נפשו של בן יוחאי, שהקדוש ברוך הוא עושה עמו ניסים. הוא גוזר והקב"ה מקיים. ועתיד להיות ראש לצדיקים היושבים בגן עדן, יקבל פני השכינה, יראה את הקב"ה, ישתעשע עם הצדיקים ויאמר להם: באו נשתחווה ונכרעה, נברכה לפני ה עושנו" (תהלים צ"ה, ו).

לאחר שעברו שתים עשרה שנה, מת מלך רומי וגזירת המוות שריחפה מעל רבי שמעון התבטלה. אולם לא היה מי שיודיע על כך לרבי שמעון בר יוחאי. נעמד אליהו בפתח המערה ואמר: "מי יודיע לבן יוחאי שהמלך מת וגזרותיו התבטלו?" שמעו זאת רבי שמעון ובנו ויצאו מהמערה.

בצאתם מהמערה, ראו בני אדם חורשים וזורעים את שדותיהם. התפלא רבי שמעון על בני האדם שנוהגים כמנהגם ואמר: "כיצד מניחין הללו חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?" וכל מקום שנתנו בו עיניהם, מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה: "האם יצאתם מהמערה כדי להחריב את עולמי? חזרו למערתכם!"

חזרו רבי שמעון ובנו למערה וישבו שם שנה נוספת. נענה רבי שמעון ואמר: "כבר נענשנו דיינו, כי גם משפט רשעים בגיהנום אינו מעבר לשנים עשר חודש". יצאה בת קול ואמרה: "צאו ממערתכם!"

לאחר שיצאו מהמערה, כשראה רבי אלעזר אנשים שעסקו בהבלי העולם הזה ולא עסקו בתורה, היה מענישם ורבי שמעון מרפאם. אמר רבי שמעון לבנו: "בני, די לעולם אני ואתה, שאנו עוסקים בתורה!"

בערב שבת, עם חשכה, ראו זקן ממהר לביתו כשבידו שתי חבילות הדסים. שאלוהו: "למה לך חבילות אלו?"

אמר להם: "לכבוד שבת הבאתי אותן, להריח בהן".

שוב שאלוהו: "למה לך שתיים, ואין די לך באחת?"

אמר להם: "אחת כנגד זכור ואחת כנגד שמור".

אמר רבי שמעון לבנו: "בוא וראה כמה חביבות הן המצוות על עם ישראל!" שמחו שניהם מאד שמצאו יהודי יקר זה, ודעתם התיישבה ונחה, ויותר לא הקפיד רבי אלעזר.

רבי שמעון ובנו היו תשושי כח וגופם העלה חבורות ופצעים בגלל שהותם במערה. כששמע רבי פנחס בן יאיר, חותנו של רבי שמעון, שהוא ובנו יצאו מהמערה, הלך לקבל את פניהם והביאם לטבריה כדי שירחצו בחמי טבריה. הכניסם לבית המרחץ וסך ורחץ את גופם במים ובשמן. כשהבחין רבי פנחס שכל גופם מלא בסדקים ובבקעים, החל לבכות מרוב צערו, ודמעותיו נשרו על פצעיו של רבי שמעון והכאיבו לו מאד. אמר רבי פנחס: "אוי לי שראיתי אותך פצוע ומוכה!"

ענה לו רבי שמעון: "אשריך שראיתני בכך, שאלמלא ראית אותי כן, לא היית מוצא בי כל כך הרבה תורה!"

אמנם גם לפני שהסתתר רבי שמעון במערה היה גדול מאד בתורה. אך לפני שהותו במערה, כאשר היה מקשה רבי שמעון קושיה בלימודו, היה רבי פנחס מתרץ שנים עשר תירוצים. ואילו עתה, לאחר שיצא מהמערה, כשהיה רבי פנחס מקשה קושיה, היה רבי שמעון מתרץ עשרים וארבעה תירוצים על קושייתו.

 ספריו של רבי שמעון 

רבי שמעון המוזכר במשנה ובתלמוד הוא רבי שמעון בר יוחאי. הוא חיבר את ספרו המפורסם "הזוהר הקדוש" הנקרא גם "מדרש יהי אור" יחד עם תלמידיו, לאחר ששהה שלוש עשרה שנה במערה, ובשעה שחיברוהו הסכימו עמם מהשמים. כמו כן חיבר רבי שמעון את חיבורו "רעיא מהימנא", על שם משה רבינו הרועה הנאמן ו"ספרא דצניעותא" חמשה פרקים כנגד חמישה חומשי תורה.

רבי שמעון בר יוחאי הוסיף תיקונים גדולים בספר "תיקוני הזוהר", בו גילה שבעים פנים במילים: "בראשית ברא אלקים". כשחיבר את "אדרא רבה קדישא" עם תלמידיו כשנתכנסו בין האילנות, יצאה בת קול ואמרה: "אשריך רבי שמעון, אשרי חלקך וחלק החבריא האלה העומדים עמך, שנתגלה לכם מה שלא נתגלה לכל צבאות מעלה".

כל זמן שרבי שמעון חי וישיבתו התקיימה, לא נכתבו הדברים על ספר. אך כדי שלא תשכח תורת הסוד מישראל, החליט רבי שמעון להעלות על הכתב את רזי התורה, ומינה לכך את רבי אבא שהיה סופר מהיר, מגדולי תלמידיו, לכתבם.

רבי שמעון כתב את ספר הזוהר על כל עשרים וארבעה ספרי התנ"ך, אולם לדאבוננו, נותרו לנו מכתביו רק חמישה חומשי תורה.

תלמידיו של רבי שמעון 

לרבי עקיבא היו עשרים וארבעה אלף תלמידים וכולם נפטרו. רק חמישה תלמידים שהיו בדרום ארץ ישראל נותרו, וביניהם רבי שמעון. כשראה רבי עקיבא, שהיה ישיש באותה שעה, שתלמידיו נפטרו, הלך אצל תלמידיו שבדרום ולמדם, והם אלו שהפיצו לאחר מכן את התורה בארץ.

לאחר פטירת רבו, רבי עקיבא, פתח רבי שמעון ישיבה בעיר תקוע שבגליל והעמיד בה תלמידים רבים. הם היו הדור הרביעי שלאחר חורבן בית המקדש השני, וביניהם נמנו: רבי יהודה הנשיא, רבי אלעזר בנו של רשב"י, רבי דוסתאי ברבי יהודה, רבי זכאי, רבי שמעון בן אלעזר, רבי שמעון בן יהודה, רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא ורבי שמעון בן מנסיא.

רבי שמעון קבע את משכנו ללימוד התורה במושב תקוע ובכפר מירון. תלמידים רבים באו ליצוק מים על ידיו, ומתוכם בחר רבי שמעון תשעה תלמידים ללמוד עמם את פנימיות התורה, והיה מכנה אותם "חבריא" (חברים). האהבה העזה ששררה ביניהם היתה הנקודה העיקרית שאיחדה אותם. יחד עם רבם הם התעלו והעפילו למדרגות גבוהות בהתפשטות גשמיות ובדבקות רוחנית.

רבי שמעון בר יוחאי למד בתחילה תורה מפי רבי יהושע ורבי יהודה בן בבא, שסמך אותו בהיחבא, בין שני הרים שבין אושא לשפרעם. לאחר מכן היה מגדולי תלמידי רבי עקיבא, וממנו למד וקיבל את רוב תורתו. רבי שמעון היה בישיבתו של רבי עקיבא בבני ברק כשלוש עשרה שנה ברציפות, ולאחר מכן פתח ישיבה, אך גם אז נסע מדי פעם אל רבו כדי לדלות ממנו עוד מדברי תורתו. גם כשנתפס רבי עקיבא וישב בבית הסוהר, היה מגיע אליו ללמוד תורה.

בין רבי עקיבא לתלמידו, רבי שמעון, היתה חיבה ואהבה גדולה, עד שרבי עקיבא קראו: "בני".

חבריו של רבי שמעון ללימוד היו: רבי יוסי, רבי יהודה, רבי מאיר בעל הנס, רבי אלעזר בן צדוק, רבי יוחנן בן ברוקה, רבי מתיא בן חרש, רבי חנניא בן חכינאי, רבי אליעזר בן יעקב, רבן שמעון בן גמליאל ועוד. אחווה וחיבה רבה שררה ביניהם. אולם כולם הכירו וידעו שכוחו של רבי שמעון גדול משלהם. רבי שמעון היה מכבדם מתוך ענוותנותו, וגם כשחלק עליהם, היה מסביר את דבריהם ואת שיטותיהם, ורק לאחר מכן הסביר מדוע הוא חולק עליהם.