גבינה, ביצה והקשר לימי בין המצרים

ימים אלו, הימים שבין  י"ז בתמוז לבין תשעה באב, ימי אבל לעם היהודי על חורבן ירושלים ושני בתי המקדש. עשרים ואחד הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב נקראים "ימי בין המצרים" על שם הפסוק "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א).

חכמים במדרש מביאים לנו סיפור מעניין שמבטא את חכמתם הרבה של ילדי ירושלים. במבט שטחי לא כל כך מובן מהו המסר שחכמים רוצים להעביר לנו, אך כמו כל אגדות חז"ל, קצת עיון בדברי רבותינו מפרשי התלמוד, והדברים מוארים באור חדש...

המדרש מספר על חכם גוי מחכמי אתונה, (קבוצת אנשים חכמים מאד שחיו בינם לבין עצמם) ששמע על חכמתם הרבה של ילדי ירושלים, והחליט לבדוק את העניין מקרוב... יצא החכם מאתונה והפליג לכיוון ארץ ישראל. מיד כשירד בנמל יפו, החיש את צעדיו לכיוון ירושלים. כשהגיע לשוק של העיר, פגש בילד ירושלמי. אמר החכם בליבו, הנה, יש בידי הזדמנות לבחון את חכמתו... פנה החכם לילד ואמר: יש בידי שתי גבינות, האחת נחלבה מעז שחורה, והשנייה נחלבה מעז לבנה. אומרים עליכם שאתם חכמים מאוד, בבקשה, אמור נא לי איזו גבינה נחלבה מהשחורה, ואיזו מהלבנה.

הילד החליט לא לאכזב, ומוחו החל לפעול בקדחתנות...

ימתין כבודו מספר רגעים, אמר הילד לחכם. רץ ל"סופר" השכונתי, חזר עם שתי ביצים ואמר לאתונאי הנדהם: יש בידי שתי ביצים, אחת הטילה תרנגולת שחורה, ואחת הטילה תרנגולת לבנה, אם אתה חכם, אמור נא לי איזו ביצה הטילה הלבנה ואיזו השחורה...

עד כאן הסיפור.

"תורה" היא מלשון הוראה, חובה עלינו לנסות ולהבין מה חכמים רוצים שנלמד מהסיפור הזה, מהי משמעותם של הביצים והגבינות, ואיזו חכמה מיוחדת טמונה בתשובתו של הילד?      

הרב איסר זלמן מלצר (מגדולי ירושלים של לפני 60 שנה) ביאר את העניין כך: בין הילד והחכם התנהל ויכוח אידיאולוגי, הביצים והגבינות שימשו כמטאפורה בלבד...

החכם טען, אתם היהודים קוראים לעצמכם "העם הנבחר" כיוון שרק אתם קיבלתם מאת האלוקים את התורה והמצוות, והנה, כשם שיש בידי שני גבינות שנראות בדיוק אותו דבר, אין הבדל ביניהם למרות שהמקור של כל גבינה שונה מחברתה, שהרי אחת הגיעה מעז שחורה ואחת מעז לבנה, אך מקורן לא משנה למצבן הנוכחי. כך אתם, העם היהודי, אולי בספרי ההיסטוריה שלכם הייתם "עם הנבחר", פעם קרו לכם ניסים, ניצחתם בכל המלחמות, אבל היום - הנה, בית המקדש נחרב, אלוקים כבר לא בוחר בכם, והנכם היום ככל הגויים... וכן, מה תאמר על כל היהודים שפרשו מדרך התורה, מדוע עליהם אתם אומרים "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"?

הילד בחכמתו ענה לאותו גוי, אל תסתכל על היהודים דרך עיני הגבינות, אלא דרך עיני הביצים...

נכון שכרגע אין אפשרות לדעת איזו ביצה הטילה תרנגולת שחורה ואיזו לבנה, אולם אם נביא את הביצים לתרנגולת והיא תדגור ותחמם אותם, בסופו של דבר יצא האפרוח, ולפי גוון נוצותיו נוכל לקבוע כמעט בוודאות את מקורה של כל ביצה. כך עם ישראל, נכון שכרגע נדמה לך שהם ככל הגויים, אבל אלוקים הבטיח בתורתו ובנביאים שברית עולם כרותה בינו ובין העם. גם אם נתרחק ממנו העם יעבור גלגולים רבים, חורבן, גלות, "מריטת נוצות", אבל הברית תמיד תישאר. והראיה אם קצת "תחמם" אותם, תגלה שבאמת, בפנימיות, לעולם הם לא עזבו, חלילה, את האמונה בבורא. אותו יהודי שנראה לך שהוא פרש מהדרך, נכון שכרגע קשה לך לראות את הנשמה היהודית שפועמת בליבו, אולם אם קצת תחמם את ליבו, או בעיתות צרה ומצוקה, תראה בבירור כיצד הניצוץ היהודי שחבוי בו פורץ החוצה במלא העצמה...

מדהים כמה עומק יש בסיפור שנראה על פניו כה "פשוט".

בתלמוד בבלי, מובא כעין אותו מעשה, רק הפוך, בואו נתעמק גם בו. תאמינו לי, זה שווה...

וכך מספר התלמוד: אותם חכמי אתונה שהזכרנו קדם, הזמינו לוויכוח את התנא רבי יהושע בן חנניה. במהלך הוויכוח הראו לרבי יהושע שתי ביצים, ובקשו לבדוק האם יבחין איזו ביצה הטילה תרנגולת שחורה ואיזו לבנה. הלך רבי יהושע, וחזר כשבידו שתי גבינות, ואמר להם, בבקשה, אמרו לי איזו גבינה נחלבה מעז לבנה, ואיזו משחורה...

מהו המסר מסיפור זה?

המהרש"א, (1555-1631) כדרכו, נחלץ לעזרתנו.

גם כאן,  הביצים והגבינות שמשו כמטאפורה לוויכוח אידיאולוגי...

התלמוד כותב, שזמן התהוות הביצה ברחם התרנגולת עד בקיעת האפרוח, אורך 21 יום. אומרים חכמי אתונה לרבי יהושע, אתם היהודים, יש לכם במעגל השנה שני מערכות של עשרים ואחד יום, האחת מראש השנה (א´ תשרי) ועד "הושענא רבה" (כ"א תשרי - היום האחרון של חג הסוכות) ימים אלו הם ימים "לבנים", ימי סליחה וכפרה, ימי טוהר, ימים בהם אלוקים מראה לכם את אהבתו העצומה אליכם, אולם מנגד יש לכם את המערכת השנייה, עשרים ואחד יום שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, ימים "שחורים", ימי אבל. אלו ימים שאלוקים רחוק מכם... אין לכם תקווה...

ענה להם רבי יהושע תשובה ניצחת - יש בידי שני גבינות עיזים. הוא מרמז להם על יום הכיפורים, שבו  מצווה אותנו אלוקים לקחת שני שעירי עיזים שווים במראה ובדמים (אותו שווי כספי), האחד מוקרב בבית המקדש - "לבן", ואילו השני מושלך לעזאזל - "שחור". אולם האמת היא, שגם השני המושלך לעזאזל, מכפר ומלבין את חטאינו  בדיוק כמו הראשון המוקרב, זה בלא זה לא שווה כלום. עוונות העם לא מתכפרים רק עם שעיר אחד. כך ימי בין המצרים, הם ימים בהם מתכפרים לנו העוונות על ידי הגלות והצרות. אלו ימים שאנו קרובים בהם לקדוש ברוך הוא בדיוק כמו ימי ראש השנה... האבל והצער על אובדן המקדש וחורבן ירושלים, זוהי דרך נוספת לחבר אותנו חזק מאוד לבורא, אנו חשים בו ומתגעגעים אליו... ועל זה נאמר "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", רודפיה - "רודף – י- ה", מי שרודף את השם, ומחפש בקרבתו, משיג אותו הרבה יותר בקלות ודווקא בימים אלו...   

ייתן השם, שנזכה לחזות במהרה בבניינה של ירושלים. אמן.