איך זה שהחטופים לא שבו בשלום?

שעות הערב של יום שני בשבוע שעבר היו שעות קשות מנשוא לכל עם ישראל. עם היוודע הבשורה המרה על מציאת גופותיהם של שלושת תלמידי הישיבה: אייל יפרח, גיל-עד שאער, נפתלי פרנקל הי"ד, מאות אלפי לבבות עטו יגון ותדהמה ברגע קט, עיניים רבות נפתחו והזילו דמעות כאב וצער.

שורות אלו נכתבות בעוד הלב רותח, היגון צורב, וגופותיהם של הקדושים נטמנו ממש זה עתה בין רגבי עפר. נטמנו, ולא ישובו עוד לבית הוריהם.

כמה אירוני ומעורר התנגדות רגשית-פנימית, יהיה זה לציין שהקדושים שנרצחו על ידי בני עוולה, התגלו ללא רוח חיים, דווקא ביום ה-ח"י להיחטפם.

וכאן הבן שואל: רבונו של עולם, התפללנו, קיבלנו קבלות טובות (הדלקת נרות וקבלת שבת מוקדם יותר; הפרשות חלה; כנסי אחדות ומעמדי תפילה נוראי-הוד; ועוד מאות-אלפי קבלות טובות שקיבלו יהודים פרטיים איש בינו לבין קונו). כפי שמתברר בשעת כתיבת השורות, כל התפילות הללו כביכול היו לאחר מעשה... לא נותר את מי להשיב הביתה...

שאלה זו נשאל הגאון הצדיק, שר-התורה, רבי חיים קנייבסקי שליט"א, שהשיב: "שום תפילה לא הלכה לאיבוד. אף דמעה לא שבה ריקם. רצה הקב"ה והסתיר מאיתנו את דבר הירצחם של הקדושים לתקופת זמן זו, בכדי שנעתיר בתפילות ונתחזק ברוחניות. מי יודע אילו גזירות קשות ורעות נמנעו מעם ישראל בזכותם?!"...

כאן גם המקום והזמן לנסות לגעת מעט מזווית יהודית ותורנית בסוגיה כאובה זו. עדיין קשה ללב לקבל הסברים שכליים, עדיין איננו מצליחים לעכל את השבר, ובוודאי לא מסוגלים לנחמה. אך כיוון מחשבה מעט שונה, ננסה להציע במילים ספורות.

ברור כעת לכולם שאין זה הזמן והמקום לטענות על המשטרה, ולא על הצבא, לא על ראש הממשלה ולא על אנשי ציבור. גזר הקב"ה גזירה, חוקה חקק שאין לנו רשות להרהר אחריה (דברי רש"י שנכתבו בתחילת פרשת חוקת - פרה אדומה שקראנו בשבת שעברה. בה מבואר שזו חוקת התורה, אין לה טעם והיגיון, כך גזרה חכמתו יתברך). ולנו לא נותר כי אם להביט לעתיד ולהפיק לקחים.

מי ייתן שהאחדות המופלאה שנתגלתה בין כל שדרות העם היושב בציון, וחצתה גבולות וימים לכל יהודי העולם - תיוותר בשיא תוקפה, ותאחד בינינו איחוד לבבות אמיתי. ושלא נזדקק חלילה למקרים כאלו להבא כדי להישאר מאוחדים...

בקשה אחת נשגר מעלה עם שלושת הקדושים שנהרגו על קידוש ה', שכפי המבואר בחז"ל "אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" בעולם האמת: דוד המלך לאחר שנתבשר על מותו של אבשלום בנו, זעק "לך בשלום, אבשלום בני", וחכמינו מסבירים שעל ידי קריאה זו הוא גרם עלייה לנשמתו.  

נשמות הקדושים אינן זקוקות לקריאת "לכו בשלום", שכן נשמתם גבוה מעל גבוה. אך אנו נפציר בהם ונתחנן: במשך שמונה-עשר יום העתירו יהודים בעולם כולו עבורכם, התחננו, בכו וזעקו: שובו אחים בשלום.

כעת, כשאתם תחת כנפי השכינה, שובו נא לאבינו שבשמים, ותגמלו עימנו כאשר עשינו עימכם - תפצירו בתחינה, תבכו ותרעישו שמי-מרום בבקשה לביאת משיח ולסיום הגלות הנוראה שקיפדה חייהם של יהודים כה רבים משך אלפי דורות.

תזכירו לבורא העולם את פירוש הפסוק המובא בנביא יואל (ד, כא): "ונקיתי דמם לא נקיתי וה' שוכן בציון". מבארים המפרשים את הפסוק כך: אומר הקב"ה לאומות העולם - על כל מה שהֵרַעְתֶּם לעם ישראל במהלך השנים ושימשתם להם כמקל חובלים להשיבם למוטב - "ונקיתי". אנקה אתכם מעונש, שכן לצורך כך נתתי לכם כח להרע לכם.

אבל "דמם", הדם היהודי ששפכתם - "לא נקיתי". שכן לא הסכמתי לכם לשפוך אף לא טיפת דם-יהודי אחת! אם שפכתם את דמם - סימן שלא להשיבם למוטב ולעורר את ליבם לאביהם שבשמים נתכוונתם. אלא רק לספק את יצריכם החייתיים. לכן, אגלגל עליכם גם את הייסורים שגרמתם להם בלא לשפוך דם.

אנא, שובו אחים, אייל, גיל-עד, נפתלי - שובו לאביכם שבשמים וכה תאמרו לו: כשל כח הסבל. רוצים אנו לחזות בחלקה האחרון של הנבואה במהרה, וברחמים רבים: "וה' שוכן בציון". אמן ואמן.