צוק איתן משפחתי - מדריך להורים

תושבי הדרום והמרכז מתמודדים עם חופשת קיץ מאתגרת מבית ומחוץ. המתיחות הביטחונית שבחוץ עולה. אווירת הכוננות הגבוהה מורגשת בבית. בעקבותיה שולחים הילדים מבט תוהה אל המבוגרים הקרובים אליהם יותר מכל. הם מבקשים לעצב לעצמם את ההתייחסות למה שקורה, וכמו תמיד שואבים הרבה מן ההסתכלות של עצמם על פי מבטם של ההורים. איך להתייחס למה שקורה? האומנם יש מה לפחד? אפשר להירגע? מה המבט המפוכח והנכון? או – איך בוגר או כדאי להגיב?

תהיו חזקים

הילדים מחפשים לראות את האבא כצוק איתן. הם מבקשים את האימא כרוח נעימה ומפזזת. שיחפו על החופשה הכפויה שמתנהלת לה בקרבת הממ"ד. שימשיכו להיות מקור של שלווה ונועם וביטחון. שיהיו אי של מרגוע ויעשו סדר בעניינים. להורים זה לא קל. במקום להציע לילדים מרחבי ירוקת, הם מתבקשים לנהל את החופשה בתוך הבית, בין ארבע קירות. לא כולם בנויים לזה.

דווקא בימים האלו שבהם הילדים נושאים עיניים אל המרחבים ואל החוויה, נאלצים להסתגר בבית ולהתמודד עם פחד ועם שגרה שמופרת באזעקות ובשמועות מלחיצות.

אבא, אימא, מה קורה?

שמואל ורותי, הורים לשלושה ילדים, רצו בשביל ילדיהם הקטנים – שלווה. למה שלא ירצו? הם בקשו עבורם המשך טבעי של שגרה רגועה, כמו שכולנו רצינו. הם רצו בשבילם את האי הזה, מוקף בגדרות של יום יום מוכר ומוגן. כולנו מזדהים עם הרצון הזה. הם השקיעו בשבילו הרבה. הם לא שוחחו ליד הילדים על ענייני המצב הביטחוני. כל נושא חטיפת הנערים דובר ביניהם רק בשעה שהילדים לא בשטח. אפילו שלומי הבכור בן השש לא שמע בבית דבר. עם כל הכאב שאצרו בלבם בימים הקשים של החיפוש, וביום ההלוויה עצמו – הם לא דברו על כך בקול בכלל. הם השתדלו לדבר רק בשקט ורק ביניהם. אפילו את שיחות הטלפון דחתה רותי לשעות שבהן הילדים ישנים. היא לא רצתה שהם ישמעו כלום.

שלומי שאל אותה ביום הלוויה: אימא למה את ככה עצובה? היא דחתה אותו בתירוץ קלוש: "זה סתם, שלומי, זה בקשר לאוטובוס שאיחרתי היום לעבודה", כך הדפה את התעניינותו ועודדה אותו להמשיך לשחק במשחקיו.

אחר הצהרים הלך שלומי לחבר ושמו נועם. הוא חזר סהרורי. רותי תלתה זאת בשעה המאוחרת ובעייפות הטבעית. אבל שלומיק התהפך על משכבו ולא הצליח להירדם. רותי כהרגלה הציעה לו לספור כבשים. זה לא עזר. היא הבטיחה לו פרס בבוקר, ואז הוא שכב לו בשקט. מסתבר שנרדם, מפני שבבוקר התקשה להתעורר. למחרת, כאשר קם שלומי, הוא דחה כל הזמן את התארגנותו. היו לו תירוצים למכביר ולבסוף הוא אחר את ההסעה. שמואל, האב, התרגז. "זה נראה שעשית את זה בכוונה, למה לא התארגנת מהר יותר? מה אתה תינוק?"

בצעדים כושלים הלך שלומי לתחנה, בתקווה (של אביו) להספיק לפחות את האוטובוס. "אני מקווה שלא נצטרך ללכת ברגל". "דווקא עדיף ברגל", אמר שלומי ותלה עיניים מתחננות באביו. "אתה מסכים?" "למה ללכת ברגל?" התפלא האב. "הרי תמיד אתה אומר שקשה לך ללכת רחוק". "אבל עכשיו אני פוחד".

"למה?" שאל האב, והנה סוף סוף השתחרר מלבו כאב אצור שהעיק עליו כבר שעות ארוכות. "זה נורא מפחיד לנסוע בהסעות", אמר שלומי ופרץ בבכי. "כי זה מסוכן לחכות להם לבד".

"למה?" שוב שאל האב והופתע מן התשובה הסדורה שקיבל בתמורה. "נועם סיפר לי שליד הכבישים יש ערבים והם חוטפים ילדים בכוח לתוך האוטו שלהם. אחר כך הם הורגים אותם וזורקים בחולות ובאבנים".

שמואל חיבק את הילד שלו בעוז. בבת אחת הכתה בו התובנה המציאותית. אם אתה לא תסביר לילד שלך, מישהו אחר יעשה במקומך את העבודה.

יש דברים שאי אפשר להעלים מן הילדים. צריך לעשות זאת בזהירות ובתבונה, בערנות ובהקשבה. אי אפשר להתעלם ודי, כי אז יצאו הדברים מכלל שליטה וזה מסוכן בוודאי.

מודעותם של ההורים לגבי נושאי השיחה באוזני ילדיהם מעידה על כוח איפוק ועל רצון לגונן על הילד. הנכונות להשקיע בשביל שלוות נפשו של הילד חשובה ויקרה. היא ראויה לכל שבח, אך צריכה להיעשות מתוך תשומת לב למצב בשטח. הילד שומע את שיחת ההורים, אבל לא רק אותה הוא שומע. הוא קשוב לשיחת חבריו ודולה ממנה מידע בלי בקרה.

וכאן נעוצה הבעיה. רותי, אם מסורה, שמסוגלת לשלוט בנושאי השיחה שלה בפטפוטי ערב עם חברותיה מתאמצת מאוד, אך היא חייבת לזכור שהשליטה שלה מוגבלת. היא לא יכולה לשלוט לחלוטין על כל מה שהילד שלה שומע, ולכן חשוב מאוד להיות קשובים. לומר מדי פעם לילדים: "לא כל מה שהחברים מספרים זה נכון. כדאי לשאול את אבא ואימא כי הם מסבירים את הכול".

אילוסטרציה (צילום: פלאש 90)

שיחה ערה

ובכן הורים יקרים, בל נחמוק מן התפקיד. בפרט בימות החופשה מוטל התפקיד הזה רק עלינו. אין לנו על מי להשליך אותו. אף איש חינוך לא יעשה בשבילנו את העבודה. אנחנו כאן במשרה המלאה והיקרה הזאת. הורים לכל גיל צריכים להסביר לילדיהם מה קורה פה. שמעתי על אם אחת שניסתה לשכנע את הילדה שלה (בת ארבע) כי אזעקה היא שיעור התעמלות של כל השכונה. "רוצים לבדוק מי רץ הכי מהר למדרגות". נו, קוראים יקרים, כמה טיפשה יכולה להיות ילדה בת ארבע? גם אם היא לא תבין, הרי שהיא תרגיש! היא תחוש שהאווירה היא לא אווירה של תחרות נמרצת וחביבה. המתח והדריכות נמצאים באוויר, ועם כל הרצון הטוב אין זה נתון לבחירה שלנו. לא אתפלא אם דווקא ילדונת זאת תפתח חרדה בעקבות האזעקות. כי ההסברים, וזה מה שחשוב לדעת, יכולים להיות עוגן של הרגעה, לא ההתחמקות.

ובכן, נהלו נא שיחה ערה עם ילדיכם. אפשרו להם להביע את עצמם, ולבטא את רגשותיהם. את הפחד, את החשש, את האכזבות מתכניות החופש שהלכו להן. כן, זה בסדר. מותר לדבר על זה. נכון שהמצב הכללי בשטח מסוכן ורציני הרבה יותר מטיול שהתבטל, אבל הילדים שלנו לצידנו מחכים לאוזן קשבת. הנערה הכינה תוכנית לאסיפת כתה וגנזה אותה? נתייחס לזה. זה כאב שלה, אישי וקטן, וראוי לביטוי ולכבוד. המדריכה בקייטנה השקיעה? הילד שהבטיחו לו כרטיס והוא חושש שישכחו לו את הפרס המובטח בעקבות זאת? בואו נשמע אותם, אחרת לא נדע מה מתחולל בלבם הקטן והרך.

לכל ילד יש הדרך המתאימה לו. יש ילדים שבשבילם תוספת ידע מעניקה תחושת שליטה. יש ילדים שהתמונות בעיתון מסייעות לסדר להשתרר במוחם. הם מתעניינים, מבינים, ומסוגלים לארגן לעצמם תמונה מסודרת במוח. מה זה בכלל טיל? מה זאת רקטה? מי זורק אותה? למה צריך להיכנס לבנין? מה הבעיה בחלונות? בשביל מה לשכב על הקרקע?

ההסבר יכול להיות כה פשוט. ממש כפי שהסבירה גננת חכמה לכל ילדי השכנים שהתקבצו בבנין: "זרקו לאזור הזה טיל. חתיכה של ברזל גדולה כמו צינור. הטיל מגיע מרחוק, בתנופה חזקה ולכן הוא יכול לתת מכה חזקה ואפילו להצית אש. בתוך הטיל הם דוחפים הרבה מסמרים ושמאטעס, אז צריך להיזהר שהם לא יפלו עלינו. ואם יתנפצו חלונות, אז יכולים שברים להתעופף באוויר, נכון? אז איזה נס שאנחנו כאן ביחד. עכשיו הזכוכיות שיעופו לא יכנסו לבנין. בואו נודה לאלוקים שנתן לנו שכל להיכנס לבניין. בואו נגיד יחד מזמור לתודה ונשמח שכל הילדים הצדיקים פה יודעים בדיוק מה לעשות בזמן של אזעקה. כאלו ילדים חכמים, כאלו ילדים גיבורים שיודעים לעשות את הדבר הנכון!" ההסתכלות החיובית וההתמקדות בחיובי מצאה חן בעיני. היא העניקה לכל הילדים תחושת גבורה מוצדקת. הנה, הם עשו בדיוק את מה שנדרש מהם, ומותר להם לחוש בכך תחושה קטנה של חגיגיות. יפה היה לראות את הזיק המפוחד מתחלף בזיק של סיפוק, ואת הגב השחוח מזדקף בתחושת חשיבות.

אין לימודים

בתקופת שנת הלימודים מתנחמים התלמידים בכך שאין לימודים, והם מוצאים בכך איזה שהוא חיזוק לתחושת הקושי שהם חווים. לעומת זאת הפעם אין להם הנחמה הקטנה הזאת. להיפך. מתבטלות להם חוויות מאווררות של חופשה. הם מרגישים שנגסו להם בחופש עצמו.

זה הזמן להבדיל בין הגדולים לקטנים. הבוגרים שבינינו יכולים לרומם את המבט ולחוש כי כולנו חלק מעם גדול. להתפלל על כל אלו שבחזית, לבקש על כלל ישראל, מתוך הבנה של מהות הגלות. עת צרה היא ליעקב. החיזוק שלנו באמונה, העידוד שלנו בתפילה לריבון עולמים. הסתכלות נכונה רק היא תיתן את הכוח לנו וגם לילדינו. אפשר להוסיף פרק תהילים, ולעודד את הילדים לומר בפה שהם מקדישים את הלימוד או את אמירת התהילים לזכות עם ישראל.

הכי מסכנה

"הכי מסכנה דיתי", אמרה ציפי בת העשר, "בטלו להם את פארק המים חפץ חיים".

"לא הכי מסכנה דיתי", הסבירה לה האחות הגדולה יותר. "הכי מסכן יוחאי, בטלו לו את כל הקמפ".

"לא הכי מסכן יוחאי", התנגד יוני הבכור. "הכי מסכנים משפחת אזולאי, כי אף אחד לא קונה בחנות שלהם כבר שבוע שלם".

באמצע כתיבת השורות נשמעות שלוש אזעקות רצופות בזו אחר זו. כולם ממהרים לתפוס מחסה בממ"ד. הרגיעה היחסית מושבתת. ילדה אחת מתייפחת במדרגות, ההורים שלה בדיוק יצאו מן הבית והיא נותרה לבד, מפוחדת ומבוהלת כל כך. כשיצאו ההורים הבטיחה להם שהיא גיבורה ויודעת בדיוק מה לעשות. עכשיו היא חשה כה נבוכה וחסרת אונים. בכל אופן, צלילה של האזעקה מבהיל בכל פעם מחדש. זה בעצם התפקיד שלה, והיא עושה אותו במומחיות רבה. היא עולה ויורדת, מבהילה ומעוררת את כולם להגיב במעשיות ובזריזות. אי אפשר להתעלם ממנה, וכך מוצאים את עצמם אנשים נשים וטף בריצה בהולה אל המרחב המוגן ובניסיון להרגיע את עצמם ככל האפשר.

ילדים, בסך הכול ילדים, והם מתמודדים עם הפחד הזה. תופס אותנו בפתאום, לא מוכנים, וזקוקים להתארגנות חדשה במרחב. התארגנות לשגרה של חיים הלאה. הרי החיים ממשיכים. הילדים גם הם חוזרים אל העשייה שבה היו עסוקים קודם לכן. אבל עכשיו בראשם מתרוצצות שאלות נוספות, פחדים, טרדות, לבטים.

אז אם ההורים נמצאים הכן כדי להטות אוזן ולעשות סדר במחשבות זה חשוב מאוד.

עכשיו הגיע תורה של האווירה החיובית והטובה.

כולנו רוצים לשדר חוסן ולהיות צוק איתן. הכוח היחיד שיכול להוות חוזק בצוק העיתים הוא האמונה. הקדוש ברוך הוא שומר עלינו. מבית אחד שמעתי שירת 'ישראל בטח בהשם', ומן הישיבה עלתה לאחר האזעקה הראשונה בסדרה שירת 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו'. כמה מחזקות הן המילים, אם רק מעמיקים בכוונה שעומדת מאחוריהם. "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם".

הרי לא הצבא ולא כיפת הברזל, לא תבונת אנוש ולא חוזק לבבם. כל אלו לא יעמדו במבחן החיים האמיתי. רק הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.

בשמחה

בשמחה יוצאים מכל הצרות. כולנו רוצים לראות את ילדינו שמחים, גם בשעה זאת. אנו עוקבים אחר האור שבעיניהם, רוצים לראות שטוב להם, שהם רגועים ונינוחים. שנותרת בהם השלווה הבסיסית וחדוות החיים הטבעית שחנן בה האלוקים ברחמיו את ילדינו. ילדים הם מקור של שמחה. זה טבעם. כאשר ילד אינו שמח, אנחנו שואלים מה קרה? וכן, גם בזמנים כאלו אנו רוצים את ילדינו עסוקים ושמחים. איך עושים את זה?

אז קודם כל מבוגרים, אל נא תלכו זועפים כאלו, מתוחים כמו קפיץ. חזקו את עצמכם בדברי אמונה, והדברים האלו כבר יקרינו מאורם על ילדיכם. היו ערניים לצורך של התערבות מקצועית לתופעות של חרדה וביטויי חרדה אצל ילדים בכל גיל.

אז אזרו כוחות, התבצרו בצוק איתן של אמונה, וגייסו את היצירתיות שלכם כדי למלא את התפקיד החשוב ביותר בעורף הזה של הבית. השתדלו להיות שילוב מנצח וניסי עם סיעתא דשמיא גדולה. מצד אחד - צוק איתן ובוטח, ומצד שני – חיבוק עוטף, מכיל ומחבק.