מעוניינים בבריאות נפשית? התרחקו מהטלוויזיה

אם לא הייתי צריכה להתעסק באקטואליה במסגרת עבודתי, מן הסתם הייתי צורכת הרבה פחות. אני אמא לילדים, רמת החרדה שלי גם כך נוסקת לגבהים בכל פעם בה הם בוכים, נעלבים, או חלילה חולים. למה אני צריכה להוסיף לעצמי עוד תסריטי אימה לתפריט שכבר ממילא נטמע לו במוח? הישיבה מול מסכי הטלוויזיה מכניסה אותנו יותר מהכל לאטרף מהסוג שלא בטוח נדע איך לצאת ממנו. או גרוע מזה, לא בטוח נדע שאנחנו נטרפים.

השעה הייתה 16:30, לא בדיוק, אבל בטוח בערך. חיכיתי בחוסר סבלנות שהשמש תתפוס איזשהו מחסה ותאפשר לי לקחת את הקטנה לגלוש במגלשה בגינה הסמוכה, ושאוכל לשחרר את הבכור לרכב על אופניו. בינתיים נזכרתי שהבטחתי להחזיר לה צלצול, לחברה, זו שחיפשה אותי כבר בפעם המי יודע כמה... אז החלטתי פשוט לנסות את מזלי. מיד כשהשיבו לי מהעבר השני, הבנתי שנקלעתי לסיטואציה לא נעימה. אמא ובן – בסרט לא נעים במיוחד. "למה הוא צורח"? הרשיתי לעצמי לשאול. כזאת חברה קלילה, שבדרך כלל לא אכפת לה, והיא אפילו שמחה, לשתף בנעשה סביבה.

"את, את כיף לך את", היא לאטה לתוך הטלפון בקוצר נשימה בולט. "מה קורה יערה"? ממש נבהלתי בשבילה. "אין לך טלוויזיה, תגידי תודה", השיבה. "אני כבר שעה מנסה להוציא לדביר את הראש מהמסך, והוא פשוט דופק את הראש וצורח. את שומעת, נו מה".
נאנחתי בשקט, נזכרת ברגע שתפסתי את הבכור תר אחר כותרות החדשות. אמרתי לה שאני מחזיקה לה אצבעות, ושתהיה חזקה, נדבר כבר בהזדמנות שקטה.

"את לא מבינה", היא שחה באוזניי בשעת לילה מאוחרת, אחרי שהצאן כבר ישן בבטחה במיטה. "אני חושבת שאני הופכת למטורפת, ואיתי כל בני המשפחה. הטלוויזיה הזאת גמרה אותי". נו מה, אני ספק שואלת, ספק אומרת. זה לא מפליא במיוחד, ובתור אדם בוגר את בוודאי יודעת גם את ההשלכות. צפייה ממושכת במסך, דופקת את המוח.

"אתמול רועי נתן לו לראות את המהדורה המרכזית של החדשות", היא התפרצה לי למשפט. "אחר כך היו לי סצנות במשך שעתיים. למה ילד בן 6 צריך לראות את ההתקפה על הבית של המחבל בעזה? מה זה מוסיף לו?". היא עוד שנייה בכתה.

"מה זה מוסיף לו?" שאלתי בטון נטול רחמים. "זה מוסיף לו חרדה, טראומה, הפרעות שינה, להמשיך"?

"אני יודעת", היא הנמיכה את קולה. "אבל זה באמת לא משהו בשליטה".
"אם כך, תוסיפי גם התמכרות לרשימה", הערתי.

"כל מה שקורה היום בחסות מבצע 'צוק איתן' הוא סוג של סרט אימה בלתי נמנע", הודתה, "וזה הופך את המבוגרים והצעירים לנפגעי חרדה. בשביל מה זה טוב, למי? למה?"

כשהרגשתי שיערה כבר במצוקה, ניסיתי לרכך את השיחה, כי אולי היא למעשה זקוקה לתמיכה. "אולי תראי את זה כמו גמילה", הצעתי לה. "אולי יהיה לך יותר קל אם תקראי מחקרים שמוכיחים את ההשפעות הרעות של הצפייה בטלוויזיה, ותרצי תוכנית גמילה אישית. לי ממילא לא יוצא מזה משהו רווחי, אבל את, בשביל הנפש שלך, לא חבל? והילד, הוא כל כך קטן, עדין, למה הוא צריך להפוך לחיה מכוונת ונשלטת בידי רודפי בצע ושלמונים, שרק מייצרים את תוכניות ההתמכרות האלו ומוחקות את המוח של הילדים? לא כדאי שאנחנו נהיה אלו שנשלוט בהם, ולא הם בנו?".

אינני מאשימה אותה, את יערה. היא אישה משכילה, נבונה, חכמה, אלא שכמו בבתים רבים, גם אצלה הטלוויזיה בסלון פועלת ככה סתם, בלי לחשוב פעמיים, וכשהיא מגלה שדביר, בנה, כבר לא רוצה ללכת לשחק עם חבר בגינה, אין לה מספיק כוח להבין היכן טעתה.

"אני חייבת לסיים", היא אומרת לי. "יש שידור חוזר של איזו סדרה, רועי חיכה לי עד עכשיו ואנחנו נצפה בה".

"טוב רובוט יקרה, השיחה איתך הייתה ערבה..." עניתי לה בנימה עוקצנית חביבה. היא יודעת שאני אוהבת אותה, ומעריכה, היא גם יודעת שאני דואגת, וזו לא מליצה. לא משנה לאיזו חברה אני או היא משתייכות, ואף שבהשקפה אנחנו לגמרי שונות, אני דואגת לבן שלה, כי היא יקרה לי. ואני בסך הכל חושבת שבשבילה, יותר כיף לחבק ילד מתוק כזה רך, חמים, נעים, מלא חיבוקים של כפות ידיים דביקות כאלו ושמנמנות, מאשר לגדל רובוט קר, מלא חרדות, שהדבר שהוא יודע לחבק יותר טוב מהכל, זה את השלט השחור הגדול של הממיר.