במעלה הספיראלה: לקראת י"ז בתמוז

יש זמנים בשנה שאליהם, לתחושתי, אנו מגיעות מראש עייפות. הבולט בהם, אולי, הוא תקופת שלושת השבועות. להרגשתנו, התסריט כבר מוכר וידוע מראש. צמים ומתאבלים על החורבן, מנסים לתקן את עוון שנאת החינם, מקווים לגאולה ו... יוצאים לחופשה. ספק אם משהו משתנה בנו או במציאות אחרי השבועות הקצת כבדים הללו.

זהו בוודאי אחד האתגרים שבציפייה לישועה. לחכות למשיח באמת בכל יום שיבוא, גם אם חיכינו אתמול ושלשום והוא עוד טרם בא. אך כל זה רק לכאורה. עלינו להאמין ולהפנים שלא ייתכן באמת שמשהו של ממש לא התחולל אחרי שלושה שבועות של הקפדה הלכתית ורגישות רוחנית. במוצאי תשעה באב בשנה שעברה, עמדנו - אנו והעולם - במצב גאולי יותר, מבערב י"ז בתמוז אשתקד. השנה, בפתחם של ימים אלו, אנו נמצאות אמנם באותה נקודה במעגל השנה, אך כמו בספיראלה – במפלס גבוה יותר. נקודת המוצא שלנו שונה, והעומק והגובה אליהם אנו מסוגלות להגיע על ידי עבודה פנימית, השתכללו.

ובאופן כללי, כיצד נצליח לצפות לישועה? בעידן הטכנולוגי, זמני ההמתנה צומצמו עד מאוד. בכמה שעות חוצים יבשות ובכמה שניות מחממים ארוחה... אך יש עדיין הזדמנויות לא מעטות בחיינו שבהן אנו מוצאות את עצמנו מחכות לדברים שונים: להתחלפות האור האדום ברמזור, להגעת תורנו במשרד, במרפאה וכדומה. ניתן לנצל רגעים אלו על מנת להתעצם עם היכולת לצפות, ואולי אף להשליך ולהעלות את הציפייה הזו, ולטעום טעם של ציפייה לישועה ולגאולה. לעתים דווקא שעות מצוקה ומשבר, שבהן תחושת חוסר האונים מאיימת להשתלט, הן פתח לציפייה כנה ואמיתית לה' ולישועתו. וכך מתארים חז"ל את ההידרדרות בעקבתא דמשיחא: "על מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמים" (סוטה מט, א).

כנשים, הציפייה חקוקה ברבדים עמוקים של חיינו הפיזיים והנפשיים. בכל הקשור ליחסים הבין-אישיים שלנו ולתהליכי הבאת חיים חדשים לעולם. אולי בזכות נשים צדקניות נגאלו ועתידים להיגאל כיוון שאין מי שיודע טוב מהן את טעמה של הציפייה – לאורך חודשי עיבור ארוכים – ללידה. דוגמא נוספת לכוח ההמתנה והציפייה של הנשים ניתן לראות במאמר רב: "נשים במאי זכיין? ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן" (רש"י: ממתינות לבעליהן, ונותנות להם רשות ללכת וללמוד תורה בעיר אחרת).

אם נצפה לישועה, מן הסתם נוכל כבר עכשיו לשמוע את פעמי המשיח, הקרב ובא, מתוך הנבואות ההולכות ומתגשמות לנגד עינינו. בפעם הבאה שנחכה בעצבנות בפקק, נקיים בעצמנו "שאי סביב עינייך וראי" כיצד כולם נקבצו ובאו חזרה לארץ ישראל. אולי גם כשנתחיל קצת לקטר על כך שצריך לחכות זמן רב כל כך, עד שהחתן והכלה יואילו בטובם לצאת מחדר הייחוד, נשמע בו בזמן את קול הששון והשמחה, החתן והכלה, ששבו להישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים. ונצפה לגאולה השלמה.