חַיּוֹת הַכְּפָר אוֹ מָשִׁיחַ? - אקטואליה ברוח הזמן

בחדר הקטן התכונן הרב לתיקון חצות, חלץ את נעליו ומתוך צער עז על החורבן החל לבכות בדמעות שליש. בנדודיו, עבר רבי מנחם נחום מטשרנוביל בכפרים יהודיים שונים, על מנת לחזק את אלו הכמהים לקורטוב רוחניות. הפעם שהה רבי נחום בכפר קטן ובו יהודי אחד בלבד, הפונדקאי שבביתו התאכסן כעת.

הפונדקאי היהודי, בור ועם הארץ היה, שמע קול בכי מחדרו של האורח נשוא הפנים ורץ בבהלה לראות מה קרה לאורחו. להפתעתו ראה את הרב יושב על הארץ ומקונן מרות. "כבוד הרב", שאל הכפרי, "מה אני יכול לעזור לך?"

הרב הפסיק לרגע וענה לו שהוא מתאבל על חורבן ירושלים. "ירושלים נחרבה?!" הזדעזע הכפרי, "מתי?!"...

דקות ארוכות הסביר לו הרב שהוא מתאבל על חורבן בית המקדש שאירע לפני אלפיים שנה, והוא מתפלל שמשיח צדקנו יבוא ויוציאנו מן הגלות היישר לירושלים.

הפונדקאי רץ לחדר השינה שלו וסיפר לאשתו את אשר אמר הרב. הכפרית, תמימה לא פחות מבעלה, שמעה וענתה: "לך אמור לרב, שיש לנו כאן עיזים, פרות ותרנגולים שרכשנו ביזע ובעמל רב. לא נוכל להותיר כאן הכל ולעלות סתם כך לירושלים. איני רוצה שמשיח יבוא".

הכפרי חזר לחדרו של הרב והבהיר את עמדתה ה"נחרצת" של הכפרית שלו על ביאת המשיח.

הרבי שהבין את עומק הבורות וחוסר הידע היהודי של בני הזוג, לא גער בכפרי. מצחו נחרש קמטים ועיניו הפיקו חמלה והוא שיגר את הכפרי עם תשובה מנומקת לפונדקאית: "הרי מפעם לפעם מתנפלים עליכם הטטרים (גויים שהתפרצו כרצונם לבתי היהודים וחוללו בהם שמות כשהם בוזזים רכוש רב), אמור לאשתך שכשיבוא משיח לא תסבלו מן הטטרים. אי לכך, כדאי לה לרצות בבואו".

הכפרי שהפך לנער שליחויות ללילה זה, חזר לרעייתו והשיב את תשובתו של הרב. אשתו האזינה בתשומת לב ואז השיבה תשובה ניצחת: "אמור לרבי שלך, שהמשיח ייקח את הטטרים לירושלים שלא יציקו לנו ואותנו יותיר פה"...

סיפור זה היה מספר רבי מנחם נחום בעצמו במהלך השנים שלאחר מכן, ברצותו להמחיש עד כמה מנותקים היו יהודים מאמונתם. "אם היינו מחכים לביאת המשיח כדבעי",  סיים הרב את דבריו, "היה הוא מגיע לגאלנו כבר".

י"ז בתמוז שוב הגיע, הוא כאן.

כמדי שנה מתאבלים אנו בימים אלו על חורבן בית המקדש, ושאר צרות שאירעו לאבותינו בימים אלו. זאת ועוד, ימים אלו - מועדים הם לפורענות, ועינינו הרואות כמעט מדי שנה את הצרות הפוקדות אותנו. בעיקר בשבוע האחרון, שרוב ארץ ישראל תחת מתקפת טילים ורק בחסדי שמים האסונות היו אפסיים - יחסית לכמות ההרג שהמטירו המרצחים שונאי ישראל.

מטרת התענית ביום זה, ומטרת מיעוט השמחה בשלושת השבועות שיבואו עד תשעה באב (שייהפך עוד השנה לחג גדול בבניין המקדש, אמן), הינם למטרה אחת: שנזכור קצת יותר מעבר לכל השנה שבית המקדש איננו, שבמקום לצפות לבואו של המשיח כדי שהעולם יגיע לתיקונו השלם ויהיה רוחני יותר, אנחנו נשטפים בשגרת החיים ועסוקים ב"פרות והתרנגולים" הגשמיים.

כל שנדרש מאיתנו זה רק משהו קטן: עוד גרם ציפייה לבניין הבית, עוד מעט שימת לב בימים אלו לתיקון מעשינו עבור הגאולה.

בימים קשים אלה כאשר הלבבות פתוחים מאימת קולות הלחימה, האזעקה והאסונות, רחמנא ליצלן - קל יותר להתעורר לתשובה, להתחזק כל אחד במה שנדרש ממנו, ולקוות יחד עם כל בית ישראל שמשיח צדקנו כבר יופיע בהדרו ויגאלנו גאולת עולמים, לעולם רוחני יותר, נעלה יותר, שבו הרוחניות היא העיקר וכל השאר כבר לא ממש חשוב.