פרשת מטות: תקציר הפרשה וליקוטי רש"י

מה בפרשה?

נדרים ושבועות: הפרשה פותחת בהלכות נדרים ושבועות: דין נערה שנדרה בהיותה ברשות אביה, נדר של נערה המאורסה, נדר אלמנה וגרושה ודין נדר של אישה נשואה.

מלחמת מדין: בהמשך הפרשה ה' מצווה את משה שייקח את העם להילחם במדיינים, לעשות בהם נקמה על שהזיקו לבני ישראל. במהלך המלחמה חיילי הצבא הורגים את הגברים המדיינים ומלכיהם, כולל בלעם בן בעור, ולבסוף בוזזים את שללם. בסיום המלחמה משה כועס על החיילים, ומצווה להרוג גם את בנות מדין. בנוסף מצווה אותם להיטהר מהמלחמה, הם וכליהם אשר לקחו מהמלחמה, שכן המלחמה גרמה להם לבוא במגע עם מתים. לאחר מכן עם ישראל מצווים על המכס שצריכים לתת לה' ועל חלוקת השלל בין החיילים והעם.

בקשתם של השבטים: לקראת סופה של הפרשה, התורה מספרת כי לבני גד ובני ראובן, צאן רב מאוד. הם פונים למשה ומבקשים ממנו לרשת את עבר הירדן, משום שאזור זה מכיל מרעה טוב וראוי לצאן, ולכן המקום אידיאלי עבורם. משה בתגובה לכך מוכיח אותם על הרצון להישאר שם ולא לעבור את הירדן, שכן זה ימשוך גם את לב העם אשר לא ירצו להיכנס למלחמת כיבוש הארץ. השבטים משיבים למשה כי זה לא ימנע מהם להשתתף ביחד עם כל העם במלחמה.

משה נענה לבקשתם בהגבלת תנאים מסוימים, הוא ממנה את אלעזר הכהן ויהושע בן נון על ביצוע התנאים, ונותן לשבטים את הערים כבקשתם. בסופה של הפרשה מסופר על בני מנשה אשר כובשים את עריהם.

ליקוטי רש"י על הפרשה:

להתיר את האסור

פרק ל', פסוק ג' : "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה"

רש"י: נדר. אומר הרי עלי קנם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני, יכול אפילו נשבע שיאכל נבלות אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה, תלמוד לומר לאסור אסר, לאסור את המותר, ולא להתיר את האסור. 

נדר של קטנה

"וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ"פרק ל', פסוק ד':

רש"י: בנעוריה. ולא קטנה ולא בוגרת, שהקטנה אין נדרה נדר והבוגרת אינה ברשותו של אביה להפר נדריה. ואי זו היא קטנה, אמרו רבותינו, בת י"א שנה ויום אחד נדריה נבדקין, אם ידעה לשם מי נדרה ולשם מי הקדישה, נדרה נדר, בת י"ב שנה ויום אחד אינה צריכה להבדק.

הגורם תקלה לחברו

פרק ל', פסוק טז' : "וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ וְנָשָׂא אֶת עֲוֹנָהּ"

רש"י: ונשא את עונה. הוא נכנס תחתיה, למדנו מכאן, שהגורם תקלה לחבירו הוא נכנס תחתיו לכלעונשין.

זכות עתידית

פרק לא', פסוק ב': "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ"

רש"י: מאת המדינים. ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה, שהיו יראים מהם שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא אל תתגר בם מלחמה) דברים ב, ט (אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם. דבר אחר, מפני ב' פרידות טובות שיש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית.

גדולתו של משה

פרק לא' פסוק ג': "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְהוָה בְּמִדְיָן"

רש"י: וידבר משה וג'ו. אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא איחר.

הנוקם בישראל כנוקם בה'

פרק לא' פסוק ג': "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְהוָה בְּמִדְיָן"

רש"י: נקמת ה'. שהעומד כנגד ישראל, כאילו עומד כנגד הקב"ה.

המתחיל במצוה אומרים לו גמור

פרק לא' פסוק ו': "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ"

רש"י: אתם ואת פנחס. מגיד שהיה פינחס שקול כנגד כולם. ומפני מה הלך פינחס ולא הלך אלעזר, אמר הקב"ה, מי שהתחיל במצוה, שהרג כזבי בת צור, יגמור.

נשקן של ישראל

פרק לא' פסוק ח': "וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב"

רש"י: בחרב. הוא בא על ישראל והחליף אומנותו באומנותם, שאין נושעים אלא בפיהם על ידי תפלה ובקשה, ובא הוא ותפש אומנתם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אומנותם באומנות האומות שבאין בחרב, שנאמר ועל חרבך תחיה (בראשית כז, מ(.

בא לכלל כעס בא לכלל טעות

פרק לא' פסוק כא': "וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה"

רש"י: ויאמר אלעזר הכהן וגו'. לפי שבא משה לכלל כעס, בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים, וכן אתה מוצא בשמיני למלואים, שנאמר ויקצוף  (משהעל אלעזר ועל איתמר (ויקרא י, יז), בא לכלל כעס, בא לכלל טעות. וכן בשמעו נא המורים ויך את הסלע (במדבר כ, יא), על ידי הכעס טעה.

העיקר והטפל

פרק לב' פסוק טז': "וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ"

רש"י: נבנה למקננו פה. חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם, אמר להם משה, לא כן עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם.