"הייתי שבוי בתוך עולמה של הנצרות"

שום דבר בחזותו החיצונית של דניאל פלדשטיין, לא מסגיר את העובדה שרק לפני חצי שנה הוא היה תלמיד מן המניין במוסד ללימודי כמורה במינכן שבגרמניה. כיפה ענקית מעטרת את ראשו, זקן צעיר וספר לימוד פתוח לפניו. רק כעת הוא סיים את סדר הצהריים עם החברותא שלו, והוא מוצא זמן בין הדבקים, כדי לשוחח מעט על העבר הלא-רחוק שלו, אותו הוא מתאמץ כעת בכל כוחו, להשכיח ולתקן.

"נולדתי בעיירה אוקראינית", הוא פותח בסיפורו הבלתי-נתפס, "זאת הייתה עיירה - כמו הרבה מעיירות אוקראינה - לא גדולה ולא קטנה. אבי היה גוי, אך אמי הייתה יהודיה". פלדשטיין, שמתקרב כבר לשנתו ה-40, מתקשה לזכור את התאריך העברי שבו נולד. בחישוב מהיר הוא מאשש שהשנה הייתה תשל"ד.

"כשהייתי בן 9, הוריי פירקו את הבית. בכלל, כל סיפור הנישואין הזה היה טעות גדולה. אבי, גוי אנטישמי, חשב שנישואיו ליהודייה ממשפחה מבוססת, יהפכו אותו לאדם עשיר. לקחו לו כמה שנים להבין שזה לא יקרה, והאנטישמיות שלו רק הוכפלה. הוא עזב את הבית בכעס, ומאז, בכל פעם שהייתי פוגש אותו, הוא היה משחרר צרור אמירות אנטישמיות עליי, על אמי ועל עמי".

ילדותו של פלדשטיין באוקראינה הייתה אפרורית למדי. אמו הקפידה לקחת את בנה לבית הכנסת מפעם לפעם, סיפרה לו על ירושלים ועל מוצא משפחתו שנדדה לאזור מפולין אחרי השואה, אבל בגדול הוא לא זוכר את היהדות משפיעה עליו יותר מדי בגיל הזה.

"בשבילי כילד וכנער אוקראיני, הייתה היהדות מין זהות לאומית, והרבה פחות דת ומצוות ואורח חיים שצריך לצעוד על פיהם. היום, במבט לאחור, אני חושב שאם לומר את האמת, הסתכלתי על היהדות אך ורק בתור כרטיס טיסה החוצה מאוקראינה".

מצבא אוקראינה לצה"ל

בגיל 20 הוא עזב את מולדתו, ונדד ארצה. היו אלה שנות ה-90 המשוחררות של העלייה הרוסית הגדולה, כשמדינת ישראל קלטה מאות אלפי רוסים לתחומה. תהליך הקליטה היה קשה הן למדינה והן לעולים, ופלדשטיין עדיין משוכנע שהמדינה כשלה.

"הגיעו לשערי ישראל מאות אלפי בני אדם, ומדינת ישראל פשוט לא ידעה לקלוט אותם. זה היה כישלון קולוסאלי בכל קנה מידה. אפשר לקחת אפילו רק את תחום ההשכלה. לי, לדוגמה, היה תואר ושנות לימוד באוקראינה. כשבאתי לארץ, זה לא היה שווה מאומה. אפילו כשהגעתי בהמשך לגרמניה, לברלין, התייחסו להשכלתי ביותר כבוד ושילבו אותי מיד באוניברסיטה. פשוט לא ידעו לקלוט אותנו נכון, ומהר מאוד התגבהה חומה של בידול וניכור בין העולים למדינה".

פלדשטיין הצעיר התגייס לצה"ל, למרות שבקושי ידע לדבר עברית. אמרו לו שאם הוא יתנדב, זה יעזור לו להשתלב, מה שממש לא היה נכון בסופו של דבר. השירות הצבאי סיפק לו כמה שנים של היכרות זריזה עם הלך הרוח הישראלי. "גם באוקראינה הייתי כמה שנים בצבא", הוא אומר, "ולכן ציפיתי להיות חייל לוחם גם בצה"ל. האכזבה שלי מכך שלא שובצתי בתפקיד לחימה הייתה קשה. שרדתי את משך הזמן הראשוני ופשוט המשכתי".

כשהוא נזכר בשנים הללו, הוא נזכר בבדידות מעיקה. הוא עלה ארצה לבד עם אמו, וכאן לא היה להם מודע וגואל. החברה התנכרה אליהם והפנתה כתף. הוא הרגיש שאין לו אדם בעולם. נוצר חלל, ולתוך החלל הזה נכנסו מהר מאוד אלה ששיחרו לטרף.

"בהתחלה ניסיתי להתקרב ליהדות", הוא אומר באכזבה, "בצבא ניסיתי לפנות לרב וניסיתי קצת ללמוד, אבל זה לא התחבר לי. פשוט, מצאתי את עצמי מתרחק אט אט מהכול, מסתכל על כל החברה הישראלית מבחוץ, כזר גמור".

לכנסייה הנוצרית, הוא מספר ביושר, הוא הגיע מיוזמתו. אבל שם, לראשונה, עטפו אותו בחום ואהבה. במהלך חיפושיו הרוחניים אחר בית ומסגרת, גם כזאת שתיתן לו חום ושייכות, הוא ניסה הכול: תקופה מסוימת הוא התעמק בכתבים מהמזרח הרחוק ושקע במדיטציות ובתורות בודהיסטיות שונות. בתקופה אחרת, הוא ניסה לקנות לו טכניקות רוחניות מכל מיני מדריכים שונים, לשווא. הוא לא הצליח להתחבר לכלום.

הראשונים שנגעו לליבו היו דווקא הנוצרים. "כמי שקיבל חינוך רוסי טוב, הכרתי לא מעט את הכנסייה", הוא מספר, "וגם הנוצרים מצדם התייחסו אליי כרוסי משלהם. זה עזר לשלב ההיכרות. הגעתי לכנסייה, התחלתי להסתובב בין המנזרים ופתאום מצאתי משהו שמדבר אליי".

היום, במבט לאחור, פלדשטיין מודה שהיה זה בעיקר הרצון שלו למצוא זהות לעצמו. משהו שיגבש אותו וייתן לו שייכות. אבל אז, זה היה נראה לו הארה. הוא גילה את אותו האיש וכתבי הנצרות, וכתלמיד כישרוני החל מיד להתעמק. "פניתי לאנשי הכנסייה ושאלתי אותם ללא סוף. בתחילה הם הסתייגו, העדיפו שלא להכניס אותי לתוך אמונתם, אבל אני התעקשתי, ממש התפרצתי לתוך עולמם ולא הנחתי להם עד שהם קיבלו אותי".

הנוצרים הקתוליים בארץ ובכלל, כבר לא עסוקים במיסיון. את פעולות ההדחה והשכנוע המיסיונריות, הם משאירים לכתות נוצריות אחרות, שרואות בצירוף מאמינים לדתם אידיאל. הקתוליים, אלה המאוגדים סביב האפיפיור שבוותיקן, מעדיפים היום את השקט ואת השגרה, הם עסוקים בעיקר בפעילות קהילתית פנימית, ומצטרף מן החוץ, ממש לא נכלל ברשימת המטרות שלהם.

פלדשטיין, שחשב שמצא לו קהילה חדשה, התעקש. "באיזשהו שלב הם כבר הבינו שאני אהיה אצלם בכל מחיר. אחד הכמרים החל ללמד אותי את עקרונות העבודה זרה הנוצרית מההתחלה.

"הוא הביא לי ספר יסודי, שבו נכתבות כביכול כל התשובות שהכנסייה מספקת לשאלות מאמיניה. זהו ספר חובה בכל הכנסיות הקתוליות, והוא מופץ מלמעלה. הספר היה כתוב בשפה הרוסית, כי הוא לא קיים כלל בשפה העברית. שינון יסודי שלו הוא שלב ראשוני כדי להבין את העקרונות שלהם".

פלדשטיין, תלמיד מבריק, לא בזבז זמן. עד מהרה הוא גמע את הספרים שהשיג, ודרש ללמוד עוד. מהר מאוד ראה מורו כי הוא מתקדם בלימודיו, והציע לו לטבול לנצרות. הצעיר שוחר ההשתייכות שש על ההצעה ומיהר לטבול. הלימודים התקיימו בכנסייה ביפו, והוא הוטבל בימה של תל אביב.

אמונה בלימודי כפירה

וכך, אחרי תלאות ואין סוף חיפושים, הרגיש פלדשטיין סוף סוף שהוא מצא בית. "הרגשתי שהגעתי לאיזו מציאות טובה, לאיזה מקום נכון בשבילי. חשוב לזכור שזה לא היה מובן מאליו. עבורי, למצוא כנסייה שתתאים לי, לא היה דבר פשוט. בתחילה שוטטתי בכמה כנסיות בארץ, ונתקלתי בגילויי אנטישמיות כל כך קשים שלא יכולתי להישאר. בכנסייה הקתולית ביפו היה משהו שהתאים לי, והתחברתי לשם".

את הכומר שהטביל אותו לנצרות, סילקו מהכנסייה. הם לא מחפשים צרות מול מדינת ישראל. החוק אמנם מתיר המרת דת כאשר יש מי שחפץ בה, אבל הכנסיות – שזקוקות לאשרות שהיה, ויזות למבקרים ותקציבים שוטפים – מעדיפות שלא להסתכסך עם הממסד הישראלי. ההמרה הזאת איימה עליהם והכומר פוטר. אך לפלדשטיין זה לא הפריע, הוא המשיך הלאה בדרכו.

"בשלב מסוים החלטתי שאני רוצה להשתלם בלימודי כמורה ולהפוך לכומר. למדתי בקצב טוב, רכשתי מהר שליטה בתפיסה הפילוסופית ובנבכי הדת הנבוכה הזו. כל הזמן חשתי שאני רוצה להשתלם עוד יותר, להפוך ממש לכומר מן המניין".

פלדשטיין גם לא הרגיש קשר מיוחד לארץ שלא קיבלה אותו בסבר פנים נכונות, וגרמה לו עוינות וניכור. כשהוא התייעץ בקשר ללימודי הכמורה, המליצו לו פה אחד לנסוע לגרמניה. שם יש מרכז ללימודי כמורה מתקדמים, שבו יוכל להשלים את השכלתו. הוא ארז את מיטלטליו, לקח את אמו, ועזב את הארץ לטובת ברלין.

"הגעתי לגרמניה עם מטרה ברורה: אני רוצה להפוך לכומר קתולי. אלא שלהפוך לכומר קתולי בתקופה הזאת, זו לא משימה קלה בכלל". הנצרות הקתולית, להבדיל מהזרמים האחרים, נחשבת לנצרות מלומדת וממסדית מאוד. כדי לקבל הסמכה לכמורה, נדרשות לא פחות משבע שנות לימוד מפרכות, שבהן רוכש המתלמד תארים בהיסטוריה, בפילוסופיה מערבית, בלטינית, בתיאולוגיה, בתנ"ך ובעבודה סוציאלית.

את התארים, הוא צריך ללמוד באוניברסיטה רגילה תוך כדי לימודי הכמורה, המפרכים בפני עצמם, ולהצטיין בהם. "כשהגעתי לגרמניה", משחזר פלדשטיין, "אפילו לא ידעתי גרמנית, שהיא לא שפה קלה, אבל החלטתי שהפעם אני רוצה לעמוד בזה ולהצליח. הצבתי את זה כמטרה. תוך שנה, למדתי גרמנית ברמה גבוהה.

"אמי לקחה הלוואה כדי שניקח את הקורסים היוקרתיים ביותר ללימודי גרמנית. כשסיימתי, הוצע לי להמשיך וללמוד באקדמיה מדעים מדויקים, פיזיקה או רפואה, כמו שלמדתי באוקראינה. אך אני התעקשתי על לימודי הכמורה ונרשמתי למרכז שבו מכשירים כמרים קתוליים במינכן".

משכורתו של כומר קתולי מוסמך, שוות ערך למשכורת של שר. זאת נחשבת עבודה מכובדת ומוערכת, במיוחד באירופה. אבל בזמן הלימודים - כל זה לא קיים, הלימודים הם בדחקות אופיינית, ולמעט ממה שנזקק כדי להתקיים, הוא התנהל בדוחק רב. אך כל זה לא הפריע לפלדשטיין, שנהנה מהלימודים וחש שהוא מתקדם על המסלול שבו בחר.

"קצת צרמה לי העובדה שכדי להיות כומר, עליי ללכת לאוניברסיטה ללמוד מדעים שיש בהם כפירה מוחלטת גם בעקרונות הנצרות, כמו פילוסופיה מודרנית או ביקורת המקרא, שממש צריך ללמוד זאת ביסודיות. היו הרבה תלמידים שנשרו מהלימודים רק בגלל שהם לא הצליחו להתמודד עם הכפירה. אבל תמיד הייתה דרכה של הכנסייה הקתולית לעודד השכלה. אז, כשעוד לא הכרתי את המקור היהודי לכל זה, התפעלתי מאוד. אהבתי את זה כי תמיד אהבתי ללמוד ולשאול שאלות".

פלדשטיין, התלמיד היחידי שהגיע לאקדמיה מהארץ, והתלמיד היחידי ממוצא יהודי בין תלמידי הכמורה, פרח והתקדם. תוך כמה חודשים, כבר ביקשו ממנו האחראים במקום להעביר את טקסי המיסות - התיפלות הנוצריות - לדרוש בפני המאמינים ואף ללמד צעירים, ונראה היה שעדיו לגדולות.

הציונים הטובים שהשיג, סללו לו את הדרך. עתידו בשירות הכנסייה נראה מבטיח. מעל שש שנים הוא היה תלמיד מצליח במכון ללימודי כמורה, ואם לא ההשגחה שמצאה אותו שם, "הנס חנוכה הפרטי שלי" כמו שהוא קורא לזה השבוע, כנראה שהוא אף היה משלים את השנה האחרונה והופך לכומר.

(צילום: יואב דודקביץ)

נכדי הנאצים מתחסדים

התפנית הדרמטית בעלילה, החלה בכלל על רקע פוליטי, לא דתי. הקתולים, משתדלים לעסוק בפעילות הומניטרית במקביל לעיסוק הכמורה הדתי. כך הם פועלים במסגרת ארגוני חסד לנזקקים, נוסעים ברחבי העולם כולו, וגם, בשוליים, נוטלים חלק במאבק למען 'זכויות העם הפלסטיני', או במילים אחרות: משתתפים במלחמה העולמית נגד מדינת ישראל ונגד הלגיטימציה לקיומה.

לפלדשטיין, על אף שכאמור התרחק מהעם היהודי ובקושי הרגיש קשר לארץ, חרה הדבר. בראש ובראשונה, הוא זעם על העובדות המסולפות שהגיעו לידיעתם של המתנדבים הגרמניים, ובנוסף על היחס, דווקא כשזה בא מעם כמו הגרמנים שיש לו עבר לא מרנין עם העם היהודי. בפעם הראשונה, הוא חש צורך לעמוד לצד עמו. שם, הוא מרגיש היום, ניטעו הזרעים לשובו לחיק העם היהודי.

"בשל העקרונות וערכי הצדק הדתיים, שעליהם כביכול מושתתת הכנסייה, יש מודעות מאוד גבוהה בין כתלי המוסדות לכאבם של אחרים, וכאבם של הפלסטינים צף ועולה שוב ושוב", הוא מנסה להסביר. "מה שכמובן לא עולה ולא מגיע לתודעה, הוא הכאב שהפלסטינים גורמים לישראלים, הפיגועים והקסאמים, שמאלצים את מדינת ישראל לפעול כפי שהיא פועלת.

"אני זוכר לדוגמה, את מבצע עמוד ענן, שהתרחש לא לפני הרבה זמן. התקשורת בברלין, מראה כיצד צה"ל מפציץ ללא רחם שכונות של ערבים בעזה, ומאידך, היא לא דואגת לסקר את נזקי הקסאמים וההרוגים של הצד השני. כך שלאירופים אין כמעט שום מושג והוכחה לצד הנוסף של הסיפור.

"ככלל, בכל הנושאים הפוליטיים, האירופאים תמימים מאוד. גם באירופה מתמודדים כעת עם הבעיה הערבית-מוסלמית, של רבבות מהגרים שמציפים אותם, והם פשוט לא יכולים לקבל בהבנה את ההתנהגות של ישראל.

"הם מביטים לדוגמה על בניית חומת ההפרדה בין ישראל לשטחים, והדבר נוגד אצלם את כל הרצון לשלום. שם זה מזכיר יותר את חומת ברלין, שיום הפלתה נחגג עד היום כיום חגה של הדמוקרטיה והקידמה, וכאן בונים חומה חדשה. נדרשת עבודת הסברה מעמיקה ומקיפה, שישראל כמעט ולא עושה, והבורות חוגגת".

פלדשטיין, שבעצמו שירת בצבא הישראלי, מצא את עצמו עוסק בהסברת ישראל יותר ויותר. בוויכוחים שפרצו בין הסטודנטים ובין תלמידי הכמורה, הוא ניסה להביע את עמדתו כפי שהכיר מכלי ראשון, ולעתים קרובות יותר ויותר מצא את עצמו לבד.

"ניסיתי להסביר להם מה זה קסאם, מה זאת קטיושה שנוחתת באמצע העיר. אני הרי שירתי בצה"ל, וידעתי שאין סיכוי שהורגים כאן אנשים חפים מפשע סתם כך. ראשי המוסד, ציפו ממני להצטרף להפגנות נגד ישראל ונגד המדיניות שלה, אך אני הלכתי בכיוון ההפוך. הם לא קיבלו זאת בהבנה, ואולי אז הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שאני שונה מהם".

דווקא ההצדקה של מדינת ישראל שלא ידעה לקבל אותך, היא שהחזירה אותך לעם היהודי?

"העניין הוא המקום", עונה פלדשטיין, "או יותר נכון לומר המרחק. כשהייתי פה קרוב, לא הרגשתי חלק. הייתי הרוסי, הדחוי. אבל מרחוק, פתאום צפה ועלתה תחושת השייכות. מרחוק, התחלתי להרגיש שאני כן קשור למקום הזה".

"אותן שאלות שכה הרביתי להגות בהן ולדוש עד דק, הוארו בעיניי באור חדש ושונה. עדיין הייתי שבוי בתוך עולמה של הנצרות, אבל התחלתי לקחת משם רעיונות. באחת הדרשות שנשאתי בפני נוצרים, אמרתי כמה מהרעיונות ששמעתי בשיעורים המוקלטים, וכולם התפעלו מאוד.

"מה שאמרתי, הגיע 'למעלה' וקיבלתי מחמאות רבות על המקוריות של הרעיונות. המשכתי להאזין לשיעורים, מתוך רצון ללמוד ולהתחזק בטומאה שהייתי בה. עוד לא הבנתי שהדרך הזאת נגמרה בשבילי".

(צילום: יואב דודקביץ)

כומר בציציות משתלשלות

בד בבד, פלדשטיין המשיך עם משימת ההסברה הישראלית שנטל על עצמו, וזהותו היהודית החלה להיחשף לאט לאט. הוא זוכר ביקור שנערך, כחלק-חובה מלימודי הכמורה, בארץ ישראל, שבו השתתפו גם אנשי הכמורה שעמלו להסביר לתלמידים הגרמניים כמה הישראלים מקשים על חיי הערבים.

הוא זוכר את עצמו קם כנגד אחד המרצים ופשוט מתחיל להטיח בו שהכול סילוף שקרי, והעובדות ממש לא כפי שהוא מתאר. הוא ישב עם האחראי מטעם הכנסייה על הסיורים בארץ, ובמשך שעות הסביר לו את השקר. במקרה של האחראי זה עבד, הוא אכן הבין, אבל במקרים רבים אחרים הדבר לא צלח. דבריו נפלו על אוזניים ערלות. מצידו הכישלונות הללו הביאו להתחזקות בדעותיו שלו.

"התחלתי ללכת באופן קבוע לבית הכנסת", הוא נזכר, "בלי שום עניין דתי. במינכן, המקום שבו גרה אמי, היה בית כנסת של שליח חב"ד הרב דיסקין. באחת החופשות מהלימודים, הגעתי לשם עם אמי. אמרתי לרב שאני סטודנט יהודי, לא אמרתי לו שאני לומד לכמורה, כדי שלא יזרוק אותי מהמקום, וכך התחלתי ללמוד דברים על הדת היהודית. למדתי להשתמש בסידור, למדתי על החגים, התחלתי להכיר".

התפנית הדתית בחייו, עדיין לא הגיעה. אבל מתוך רגש שעלה בו וכבש אותו, הוא התחיל לקיים דברים שאז היו 'מוזרים'. ראשית הוא התקין מזוזה בחדרו שבפנימייה, במוסד ללימודי כמורה. קביעת המזוזה הדהימה את כולם, אך הוא היה בשלו - מדוע לא? הוא שאל את כל מי שניסה להתנגד.

עם המזוזה בא גם צעד לאומי, הוא תלה דגל ישראל ענק בחדרו, כשנכנסו כמה מראשי המוסד לביקורת שגרתית, הם הזדעזעו לנוכח הדגל. "אמרתי להם", הוא נזכר בצחוק, "שהרי אחד העקרונות המקודשים בנצרות, הוא ההפרדה בין הדת לבין הלאום. אז הנה, זה הלאום שלי ואין לזה קשר עם הדת".

כשישב והתווכח עם חבריו הסטודנטים, חרה לו שהגרמנים הצעירים, שסביהם עוד השתתפו ברציחות השואה, מעיזים למתוח ביקורת על זכותה של ישראל להתקיים. הוא אמר להם את זה כמה פעמים והם נפגעו מאוד. "הם ממש רגישים, האירופאים, צריך להיזהר עם הטיעונים שמשמיעים להם, הם יכולים להיפגע על נקלה".

כמי שהכיר את העוסקים בדבר מבפנים, האם אתה חש שבכל הטיעונים נגד ישראל מעורב רק הגורם האנטישמי?

"אני לא חושב שאפשר לקרוא לזה אנטישמיות", טוען פלדשטיין, "בסך הכול חסר להם הרבה ידע. זאת טעות של הישראלים שמיד הם שולפים את מוטיב האנטישמיות. באירופה של היום, אנטישמיות זאת מילה גסה בחלק גדול מהמקומות. גם האנטישמים רואים בכך עלבון.

"למעט הימין הקיצוני, שהוא דווקא מצדד בישראל, הרוב מתרחקים מהדעות הללו, והכעס שלהם על ישראל הוא בעיקר בשל עובדות לא נכונות שמגיעות אליהם. צריך לעסוק בהסברה עם האירופאים, לא בהטחת האשמות".

פלדשטיין התחיל להתקרב ליהדות, בצעדים איטיים אך בטוחים. אחרי המזוזה הגיעה הציצית, שאותה קנה בעיר בון, הסמוכה למקום לימודיו. בהמשך הוא התחיל לשמור שבת. השיעורים המוקלטים והספרים שקרא בבית הכנסת, עשו את שלהם. הוא החל לחוש שהנצרות ובית הלימוד לכמורה, כבר לא שייכים אליו ולעתידו.

גם ראשי המוסד עיכלו שהתלמיד המבריק שבא אליהם מתלהב, כנראה לא יהפוך כבר לכומר בשירות הכנסייה. הפרידה הייתה בלתי נמנעת, ובכל זאת היה קש ששבר את גב הגמל.

"זה היה באחד השיעורים שבהם ישבנו", הוא נזכר. "אחד התלמידים הגרמניים, בטעות או במקרה, פלט משפט שמשתמעת ממנו הכחשת שואה. תלמיד אחר החל להתווכח עמו ובלהט הוויכוח נשמעו דברים קשים. תפקידי היה לסכם את אותו שיעור ולכן הקלטתי אותו במקרה, ועם ההקלטה הגעתי נסער להנהלת המוסד והשמעתי להם את הדברים הקשים.

"בהנהלה נבהלו מאוד, כמה חודשים קודם לכן נמצאה התאגדות גזענית במוסד אחר שלהם והם סגרו את המוסד לגמרי, הם נבהלו מאוד וניסו להשתיק את הסיפור בכל מחיר".

ההשתקה הייתה, בין השאר, הצעה לפלדשטיין לעזוב את המוסד, הצעה שהוא קפץ עליה בשתי ידיים. אך בעיה אחת נותרה לו: מהיכן ישיג כסף לצאת את המקום ולנסוע לאמו שבמינכן? חבריו במוסד הכמורה התארגנו חיש מהר ואספו ביניהם סכום מספיק להוצאות הדרך. הוא עזב את המוסד, שלא על מנת לחזור, ועשה את הדרך לבית אמו.

סיפורו של דניאל פלדשטיין, הוא אמנם סיפור חזרה מרשים של אדם שעשה את הדרך הקיצונית ביותר מלימודי כמורה מתקדמים במינכן, על סף הפיכה רשמית לכומר קתולי אדוק, ועד למדרשה בירושלים שבה הוא יושב שלושה סדרים מלאים והוגה בתורה.

אבל הוא גם סיפור של עולה חדש, שלא הצליח להתאקלם בארץ הזאת ונאלץ כמעט בעל כורחו, ללכת ולרעות בשדות זרים. זה סיפור על אדם שתמיד רצה ללמוד ולהתקרב, תמיד שאל את השאלות, ושבסופו של דבר, ממש בהשגחה, מצא את דרכו ליהדות.

כששומעים את קורותיו ותלאותיו של דניאל, אי אפשר להתחמק מהמחשבה כמה יהודים טועים כמוהו ישנם בעולם. כמה מסתובבים בכנסיות ובכתות, בקבוצות 'רוחניות' ובבתי תיפלה בעולם כולו, יהודים שרק רצו קצת רוחניות, ושבגלל סיבות חברתיות, לא הצליחו להתקבל.

הכתבה פורסמה בשבועון "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד לגולשי הידברות, הקליקו כאן.