היגיינה ויהדות

היגיינה ויהדות

מן המפורסמות היא העובדה שבעבר הלא רחוק המודעות לחשיבות על שמירת ניקיון הגוף לא הייתה קיימת, וכפריים רבים (עבודת האדמה וכיו"ב הייתה עיקר התעסוקה) לא היו נמצאים בקשר טוב עם עולם הניקיון והרחצה. ולאו דווקא בנושא הרחצה, אלא בכל מיני נושאים הקשורים בדרך עקיפה לחשיבות ההיגיינה כמו שמירה על רחובות נקיים מזבל, וכן הזדרזות בקבורת המת, דבר שיכול למנוע מחלות. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19, חלה מטמורפוזה בעולם המדע כאשר החלו החוקרים להבין את הקשר הישיר שקיים בין מחלות שונות ובין אי הקפדה על ההיגיינה. עם השנים, ככל שזרמו והלכו הידיעות המדעיות הללו אל הציבור הרחב, כך מצאנו יותר ויותר הקפדה על ניקיון הגוף, עד שפעולות כמו שטיפת ידיים, ומלקחות נתפסות בציבור כמציאות טריוויאלית ופשוטה.  שונה הדבר כאשר מתייחסים לעם היהודי הנוהג על-פי תורת ישראל, והגם שכידוע מצוות "לאו ליהנות ניתנו", קיים קונצנזוס שהם מועילים לאדם, בין ברוחניות ובין בגשמיות. ולכן כאשר באים לבחון את נושא ההיגיינה ביהדות כחיוב הלכתי דווקא, אנו מוצאים שפע של מצוות המשפיעות באופן ישיר על ניקיון האדם והחברה. ונבוא לבארם:

מצוות נטילת ידיים

בין ההלכות הידועות ביותר הם הלכות נטילת ידיים. ההלכה דורשת מהעם היהודי להקפיד מאוד על רחיצת (נטילת) הידיים פעמים רבות במהלך היום:

* בקומו בבוקר הוא נוטל את ידיו: "ירחץ ידיו ויברך על נטילת ידיים" (שו"ע, הלכות הנהגת האדם בבקר, סימן ד סעיף א).

* לאחר יציאתו מבית הכסא: "אפילו לא עשה צרכיו, וכן מבית המרחץ אפילו לא רחץ שם, ומשום רוח רעה ששורה באלו המקומות" (שו"ע, הלכות הנהגת האדם בבקר, סימן ד סעיף יח).

* לפני כל סעודה: "כל האוכל הפת שמברכים עליו המוציא צריך נטילת ידיים תחלה וסוף ואע"פ שהיא פת חולין ואף על פי שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להן טומאה לא יאכל עד שייטול שתי ידיו...".) משנה תורה להרמב"ם, הלכות ברכות פ"ו הלכה א).

* בסיומה של הסעודה מנקים את שאריות הזוהמה של המזון מהידיים: "מים אחרונים חובה" (שו"ע או"ח, סימן קפ"א סעיף א).

* וכן בסיטואציות שונות המוגדרות בהלכה: הנוטל (גוזז) ציפורניו, והחולץ מנעליו, והנוגע ברגליו, והחופף ראשו. ומי שנגע במת, והמשמש מיטתו, והנוגע בגופו במקומות המטונפות שיש בהם מלמולי זיעה (שו"ע, הלכות הנהגת האדם בבקר, סימן ד סעיפים יח – י"ט. וראה שם עוד מקרים שבהם ההלכה מחייבת נטילת ידיים).

מצוות רחיצת הגוף

כיום רחיצת הגוף (מקלחת) היא פונקציה הנעשית על בסיס יומי, בין היתר בגלל המציאות שלכל אדם יש מערכת של חדרי רחצה בביתו עם מים הזורמים בברזים. בעבר הדברים היו שונים ובשביל לרחוץ את הגוף, האדם היה צריך להטריח את עצמו למקור מים (כמו אגם או נהר), או לפחות למלאות כדים כבדים של מים, ולסחוב אותם לביתו בשביל שהוא ובני משפחתו יוכלו להתרחץ. מסיבה זו, וכן מהעובדה שההמונים לא הבינו את החשיבות של רחיצה, יש להניח שהדבר היה נעשה לעיתים נדירות. אצל העם היהודי לעומת זאת מקלחת ושטיפת הגוף הינה חובה הלכתית, ובמקרים מסוימים לפחות בגדר דבר שמאוד מומלץ:  

* מנהג בני ישראל קדושים לרחוץ את הגוף לכבוד שבת קודש: "מצווה לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת. ומצווה לחוף (דהיינו לחפוף) הראש, ולגלח (לגזוז) הציפורניים בערב שבת" (שו"ע או"ח, סימן רס סעיף א. הרמ"א מוסיף על אתר, שאם אפשר לו ירחץ את כל גופו).

* רחיצה בשביל לשמור על ניקיון הגוף, דבר שרואים בו מצווה: על הפסוק: "גומל נפשו איש חסד" (משלי י"א, פס י"ז), נכתב במדרש כך: "זה הלל הזקן שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם, אמרו לו תלמידיו ר להיכן אתה הולך? אמר להם לעשות מצווה, אמרו לו וכי מה מצווה זו? אמר להן לרחוץ בבית המרחץ, אמרו לו וכי זו מצווה היא? אמר להם הן מה אם איקונין (ציור, תבליט, פסל וכיו"ב) של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות, אני שנבראתי בצלם ובדמות דכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ב, פס ו) על אחת כמה וכמה". (מדרש רבה, ויקרא ל"ד, ג).

* נאמר בתלמוד: תניא - רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו משום שנאמר (משלי ט"ז, פס ד): "כל פעל ה למענהו" (מסכת שבת דף נ עמוד ב. ורש"י ביאר את טעמה של המצווה על אתר: בשביל קונהו - לכבוד קונהו דכתיב (בראשית ט) כי בצלם אלהים עשה וגו ועוד דהרואה בריות נאות אומר ברוך שככה לו בעולמו. כל פעל ה למענהו - הכל ברא לכבודו).

* טבילת בעל קרי: בתלמוד (מסכת בבא קמא, דף פב עמ א) נכתב שעזרא הסופר תיקן חיוב על אנשים שראו קרי לטבול במקווה טהרה. והגם שתקנתו לא נפסקה להלכה ולמעשה, פשט המנהג בקרב עם ישראל כן לטבול במקווה אחרי מקרה לילה, או לפחות לשפוך על הגוף שיעור מים המוגדר בהלכה כ- ט קבין. (ראה משנה תורה להרמב"ם, הלכות תפילה וברכת כהנים פ"ד הלכות ה- ו).  

* החיוב לקנח היטב במים, לאחר עשיית צרכים: כבר האריכו פוסקי וחכמי ישראל בדבר החשיבות של הרחיצה במים לאחר עשיית צרכים. הרב אלכסנדר זיסקינד, בספרו "יסוד ושורש העבודה" כתב: "ויזהר לקנח היטב אחר עשיית צרכיו בנייר דווקא, והובא בספרים שירחץ שם, כי אי אפשר בקינוח שלא יישאר משהו" (שער האשמורת פרק א). וכן רבנו יוסף חיים בספרו "בן איש חי" כתב, שיזהר לקנח היטב דצואה בפי הטבעת מעכבת התפילה, ועיקר הרחיצה במים כמו שכתוב ומצואתו לא רוחץ (פרשת ויצא אות יא). וגם רבי ישראל מאיר כהן (החפץ חיים) בספרו ההלכתי "משנה ברורה" כתב: "על כן יש לו לאדם להתעורר ולראות תמיד שיהיה נקי פי הטבעת שלו, ולרוחצו במים או ברוק, כדי שלא יישאר שם אפילו משהו מצואה" (סימן ע"ו ס"ק יח). ובילקוט יוסף כתב: "יזהר לקנח עצמו היטב בנייר, ואחר כך ירחץ במים, שעיקר הרחיצה היא במים. ומי שהוא איסטניס ינקה עצמו בנייר טואלט היטב היטב" (דיני השכמת הבוקר, סימן ג סעיף יח, עמ רפד).        

* מצוות טהרת המשפחה: להבדיל מאומות העולם שלא הקפידו על שמירת מרחק בין הגבר לאישה בימי המחזור החודשי, לאחר שראתה האישה דם מחזור, ההלכה מחייבת תקופה של הפסק וחיוב ריחוק בין הבעל והאישה, ומרגע שפסקה לראות דם, היא סופרת שבעה ימים נקיים, ועליה לטבול במקווה טהרה (או מקור מים אחר כגון אגם, נהר, ים וכיו"ב) על מנת לקיים את מצוות טהרת המשפחה.

המצווה לקבור את המת

היום ידוע שיש להזדרז ולקבור את המת מהר ככל האפשר, שכן גופת המת מתחילה בתהליך של ריקבון למן הרגע שהנשמה יוצאת מהגוף, וגופות רקובות נחשבות כעמוסות חיידקים שרבים מהם מזיקים לאנשים החיים. התורה לעומת זאת דאגה שהעם היהודי יקבור את מתיו מיד באותו יום המיתה, ואם האדם מתעכב לקבור את מתו הוא עובר על איסור תורה, וגורם צער לנפטר, וכמו שפסק הרמב"ם להלכה: "כל המלין את מתו עובר עליו בלא תעשה". (משנה תורה להרמב"ם, הלכות סנהדרין פט"ו הלכה י).

החיוב לשמור על רשות הרבים נקייה

בתקופה האחרונה ישנה התעוררת בקרב הציבור לחזק את המודעות בדבר האיסור (חוקי או מוסרי) לעובדה  שהאשפה משמשת כמוקד לזוהמה ולמחלות (וכן לכיעור הרחוב), ומידי פעם אנו שומעים את הסיסמה: "העולם הוא החדר של כולם" שמנסה לפתח את ההבנה הבסיסית שהאחריות למראה חצר בית הספר, הגן, המתנ"ס, היישוב וכלל המקומות ברשות הרבים מוטלת על כל אחד ואחת. על-פי תורת ישראל ישנו איסור הלכתי להשליך פסולת לרשות הרבים, וכמו שפסק להלכה הדיין והסופר הרב צבי שפיץ, בהסתמכו על התלמוד במסכת בבא-קמא (דף ו עמ א), וזה לשונו : "אסור ללכלך את רשות הרבים בניירות או בכל פסולת קבועה אחרת, בכל אופן שהוא. האיסור קיים למרות שהפסולת אינה מהווה מכשול להולכים ברחוב". (משפטי התורה, ח"א סימן כ. וראה עוד שם בהגהות, שהביא שהאיסור הוא גם בחו"ל).