"חיש - גד" מחוץ לגבולות ישראל

בני ישראל מתקדמים לכיוונה של ארץ ישראל. בעודם עדיין מעבר לירדן, טרם כניסתם לארץ, באים בני שבט גד ובני שבט ראובן אל משה בבקשה מיוחדת: "אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ, יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה, אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן" (במדבר לב, ה). הם מבקשים ממשה לקבל נחלה מעבר לירדן – מחוץ לגבולות ארץ ישראל. מדוע אינם רוצים נחלה בגבולות ארץ ישראל? התורה מנמקת את הבקשה: "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן, וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד, וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד, וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה", הם התברכו במקנה רב ועצום, ובעבר הירדן מצאו אזור נוח שיכול לאכלס אותם ואת בהמותיהם ברווח.

לאחר דין ודברים מאשר משה את בקשתם, אך מתנה זאת בכך שהם יהיו חלוצי צבא ויעמדו בראש הגייסות במלחמות ישראל לכיבוש הארץ.

המדרש (ילקוט שמעוני פרשת מטות, תשפו) מעביר ביקורת על העובדה שבני גד ובני ראובן חיבבו את המקנה יתר על המידה, ובגין כך העדיפו להישאר מחוץ לגבולות ארץ ישראל. לדברי המדרש, זו הסיבה שמחמתה הגלה אותם מלך אשור ראשונים מארץ ישראל, תשע שנים וחצי לפני שאר השבטים – "וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה"(דברי הימים א' ה', כו). כך הוא טבע הדברים, מי שהכי פחות מעריך את הארץ, הוא גם הראשון שיגלה ממנה.

המעיין יראה, שהתורה מקדימה את בני גד לבני ראובן – "וַיָּבֹאוּ בְנֵיגָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה...". מדוע מקדימה התורה את בני גד ולא מזכירה אותם לפי הסדר, הרי ראובן הוא בכור השבטים? שאלה זו מופיעה ברמב"ן ובעוד מפרשים.

בפשטות ניתן להסביר, שלבני גד היה מקנה רב יותר מאשר לראובן. כך משמע מדברי הפסוק: "וּמִקְנֶה רַבהָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן, וְלִבְנֵי גָדעָצוּם מְאֹד". כיון שכך, היהצערם ודאגתם של בני גד רב יותר משל ראובן, ולכן אמרו את דבריהם ראשונים, משום שלהם היה הדבר יותר נחוץ ולחוץ.

ה"כלי יקר" מביא סיבה עמוקה יותר:

לא רק שלבני גד הייתה עילה לדאגה מחמת ריבוי עושרם, אלא ריבוי עושרם גרם להם לרוממות לב, ומתוך רום לבבם קפצו לדבר בראש לפני בני ראובן הבכור – "כי כך טבע העושר, שנותן רום לב לבעליו, ועשיר הדיוט קופץ בראש ויענה עזות, לא ישוב מפני כל איש, אינו חולק כבוד לבכור ולא לשום בעלי המעלה האמיתית בחשבם כי על ידי העושר הוא מתרומם".

המדרש בפרשה זו מתמקד בהשלכות השליליות של גאווה והתנשאות, העלולות להיגרם מחמת ריבוי הממון. את עניינם של בני גד ובני ראובן מקשר המדרש לפסוק בספר תהלים – "כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב, וְלֹא מִמִּדְבַּר הָרִים, כִּי אֱלֹקִים שֹׁפֵט, זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים"(תהלים עה). המדרש מבאר, שהפסוק פונה אל אותם אנשים הרודפים כל חייהם אחר הממון, ואומר להם: "לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב" – אל תחשבו שתתעשרו מכך שתנדדו ממזרח למערב, וממערב למזרח לרגל עסקיכם, "וְלֹא מִמִּדְבַּר הָרִים" – ואפילו תלכו אל המדבריות וההרים כדי לעשות ביזנס, לא בטוח שתתעשרו מחמת זה, "כִּי אֱלֹקִים שֹׁפֵט, זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים", הכל נעשה מאת ה'. מובן שאדם חייב להשתדל בפרנסתו, אך לא תמיד מביאות ההשתדלויות בכנפיהן את העושר הנכסף. כל עוד לא יגזור הבורא על האדם את העושר, יכול האדם לטרוח ללא לאות ולא להשיג אותו.

המדרש מביא את דעתו של רבי אבא, שה"הרים" המוזכרים בפסוק זה – בשונה משאר ההרים המוזכרים בתורה שכוונתם להרים ממש – הם מלשון הרמה ורוממות. כלומר – "לא ממוצא וממערב ולא ממדבר" – "הרים", אין אדם מתרומם מזה, אלוקים הוא השופט, זה ישפיל וזה ירים, נוטל נכסים מזה ונותנם לזה.

המדרש אף דורש את משמעות המילים הקשורות לרכוש וממון בלשון הקודש, ומוצא בהן ביטוי לערכו המועט של הרכוש. משמעות השם "נְכָסִים" היא מלשון כיסוי, שפעמים הם נִכְסים מפלוני ומגולים לפלוני ופעמים ההיפך. ולמה נקרא שמם "זוזים"? שהם זזים מזה והולכים לזה. ולמה נקרא שמם "ממון"? מה – מון, כלומר, מה אתה מונה? אינם כלום. ולמה נקרא שמם מעות? שמעוותין את המשפט (מובא ב"דעת זקנים מבעלי התוספות").

העולה מן האמור, גם אם זכה אדם לממון ולעושר, אל לו להתהדר בוולהתנשא על אחרים מחמת    עושרו.

ידועים דברי התלמוד (נדה טז), שטרם ירידת אדם לעולם, שואל המלאך הממונה את אלוקים מה יהא גורלו של עובר זה – חכם או טיפש, גיבור או חלש, עני או עשיר. על כל אלו הדברים, מחליט אלוקים עוד בטרם בא האדם לעולם. כך שאל לו לאדם להתפאר בדברים שאלוקים גזר עליו בין כך ובין כך. זו כוונת דברי הנביא ירמיהו – "אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ" (ירמיהו ט, כג), שהרי חכמה, עושר וגבורה, הינם מתנות שמים. במה אם כן יכול אדם להתפאר? "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל – הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי" – יראת שמים! יראת שמים נמצאת בשטח הבחירה של האדם, וכשאדם בבחירתו מגיע ליראת שמים, זוהי לו מעלה אמתית.

ה"כלי יקר" מביא היבט נוסף לפסוק שהזכרנו:

עושרם הרב של בני גד גרם להם להתנשאות יתר. הפסוק מנסה למזער מעט את גאוות האדם בכך שהוא מורה לו להסתכל על שלושה דברים. הפסוק שהזכרנו מתחיל במילים הבאות: "אַל תָּרִימוּ לַמָּרוֹם קַרְנְכֶם, תְּדַבְּרוּ בְצַוָּאר עָתָק" – אל תדברו בגרון נטוי ותחשבו שאתם 'ברומו של עולם', "כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב" – הסתכל על ה"מוצא" שלך – מאין באת, וכן תסתכל על ה"מערב" שלך – לאן תלך בערוב חייך, "וְלֹא מִמִּדְבַּר" – כשם שהמדבר שומם מאין יושב, כך קניין הממון נותר שומם, הן בסופו של דבר תיפרד מכל נכסיך, שהרי הם אינם הופכים לחלק מאישיותך הנצחית.

כשאדם חושב מאין הוא בא ולאן הוא הולך, וכשהוא מסתכל במבט נכון על הממון, שילוב של שלושת אלה יחד, מביא אותו למצב שהוא לא "הרים", הוא אינו מתגאה...