לדוד ה' אורי וישעי

הקיץ בעיצומו. החום והלחות מתגבשים לעומס חום בלתי נסבל. דומה שמשב הרוח היחיד שניתן לחוש ברחובות הצפופים ועצורי הנשימה של גוש דן הוא זה המגיע ממפוחי המזגנים השואפים אל חללי הבתים כל בדל אויר ראוי לנשימה ופולטים בחזרה סילוני אויר חם ומהביל שתורמים לאוירה החמה ממילא. 
 

מזג האויר הוא אויבו של האדם המודרני, עושה את צעדיו באיטיות ומתגבר מיום ליום. ברי המזל שנולדו לציוויליזציה מוצאים מקלט מהשמש הקופחת במרחבים ממוזגנים .

יש מי שלא שפר עליו גורלו ומוצא את לחמו בזיעת אפו, תרתי משמע. כזה הוא גיבורנו. נקרא לו דוד. דוד, זה שם אופייני לפקח חניה בעיריה כלשהי במרכז הארץ, ששמה אינו חשוב משום שאנו מנסים להתמקד באדם ולא בסובב, אם כי לעיתים יש אדם, טבע ודין אחד לשניהם.
 

דוד מתעורר מדי בוקר בשעה די מוקדמת. אין אנו יודעים אם נוהג לפתוח את יומו בשתיית קפה עם חלב, או שמא מעדיף כוס תה מהבילה. כך או כך, לאחר ששיגר את בנו למקום לימודו ואת אשתו לעבודתה, עושה פעמיו ויוצא, להביא טרף לביתו.

ילד אחד לו, בן 8 והוא כל עולמו, נבון וחכם. עליו גאוותו וגאוות דיצה, להלן אשתו. הילד מחונן. כך פסק המורה באסיפת הורים האחרונה, אליה נגשו שניהם בדחל ורחם, דמעות נראו על לחיה של דיצה  ועוד כמה וכמה דמעות החניקו את גרונו של דוד. לא אנשים משכילים הם, כי אם אנשים תמימי דרך,"עמך" בשפת העם, אנשים עממיים, מחוספסים, כאלו שלא נולדו עם כפית כסף בפה ויש שיאמרו שאף בלא כפית כלל. ארבע עשרה שנים חיכו לילד, כמעט כל הרופאים נואשו, אך הם לא איבדו תקווה, היתה להם שליחה משמים, ד"ר גור, מלאך בדמות רופאה מסורה, שעשתה כל שלאל ידיה לעזור לזוג להביא ילד לעולם וכשזה הגיח והאיר את נגהת חייהם באור,קראו לו –אורי. 
 

שעות על גבי שעות, היתה אמו יושבת ומדקלמת באזניו כל מה שרצתה לספר לו בארבע עשרה השנים בהם בושש מלבא. כך היתה מקריאה לו ספרים,שרה לו שירים, מדמיינת אותו מלהג בעודו ממלמל מילמולי שמחה וגיל. דוד היה שב מעבודתו המפרכת היישר אל העריסה ושם, מול פניו של ילד החן שלו, אורי שלו,היה מוצא נחמה מכל אותן "ברכות" שהיו מומטרות עליו מפיהם של  עברייני חניה שזעמו על כך שהוא, בס"ה ממלא את תפקידו. 
 

כך או כך, כל משאביהם הלא מרובים הופנו לטיפוחו של אורי.

כך גם באותו בוקר מהביל ככבשונו של טבריה, שאילו היתה לחמה נרתיק, אזי קרוב לוודאי שהיה נשרף מחומה ודוד משרך דרכו בינות למכוניות. הן עומדות שם סדורות בשורה, חונות אישה אל אחותה, כל אחת שונה מרעותה ומכנה משותף לכולן, שהן ממונעות ונוסעות על ארבע גלגלים. אך כל כך שונות.
 

 עם השנים, פיתח לו הרגל משונה משהו, לתהות על קנקנו של בעל הרכב. הנה, קחו למשל את המאזדה החבוטה שעומדת במפרץ מס' 3, מתחת לערימת פרוספקטים,פנקסי חשבוניות, קופסאות מסטיקים שאבד עליהם הקלח ושאר גרוטאות, קרוב לוודאי שמסתתר דש בורד כל שהו. חלקו האחורי של הרכב, שקוע ומשתרבבים מפתח תא המטען שארי חבלים ושקיות. שאריות צבעים ומלט, מעידים ללא ספק על כך שהרכב משמש כמחסן ממונע לשיפוצניק. בדמיונו הוא מנסה לצייר את דמותו של בעל הרכב. ובעודו תר אחר כרטיס חניה שאיננו וממשמש במכשירו למצא שרידי פנגו ודומיו, הנה,מגיח מאי שם בריצה  קצרת נשימה, טיפוס שמנמן ומיוזע, כתמיו על בגדיו, אוחז במכנסיו לבל יתאחדו עם מגפי העבודה, שמן הסתם מעידות על שירות צבאי אי שם בימי חורפו, כולו מתנשף ומנפנף בידו לדוד, מתחנן לבל ירשום לו דו"ח על חסרון התשלום, שהרי הוא "רק פורק סחורה" ושאר תירוצים השגורים בפיהם של אלו שהגיון מעוות להם, מעדיפים שלא לשלם חמישה שקלים עבור חניה, אך מסתכנים בפיסת נייר מוצמדת למגב, המעידה שעליהם להפרד ממאה שקלים טבין ותקילין, לטובת קופת העיריה. שמן הסתם ישמשו למימון איזו גחמה מטופשת של נבחרי הציבור באות העיר. 

המכונית הצהובה, מן הסתם שייכת לאשה, דוד מביט אל תוך הרכב, גלגל ההגה מעוטר בפרפרים ובפרחים, שני כסאות בטיחות במושב האחורי ומספר שקיות נייר ממותגות במיתוג קניוני נפוץ, ישובות במושב הקדמי שליד הנהג  ואינן מתירות מקום לספק.
 

ויש את המכונית "שלו" זו שחונה בקביעות בסמוך לחנות השעונים של מר וינרהאוס. הוא רואה אותה מדי בוקר עומדת באותה חניה, תמיד בוהקת ומצוחצחת, קרני השמש נשברות על צבע הברונזה המטאלי ומעניקות ניצוץ יוקרתי, לפאר היצירה האמריקאית של מפעלי ג'נרל מוטורס. תמיד נקיה. מושבי העור נראים בעמימות החלונות המוכהים, ככורסאות מסאג' מפוארות במלון הילטון.עץ ריח בודד נח מנדנודו משתלשל מהמראה. דוד יודע שאין צורך להתעכב ליד המכונית לשם בדיקתה, שהלא בעל המכונית מצוייד בתו חניה שנתי. אך חלק משגרת יומו היא: לעצור, להעיף מבט משתהה על הרכב ולהמשיך הלאה. ולא. זו אינה המכונית הכי מפוארת שהוא נתקל בה במהלך עבודתו, שהרי באיזורו משוכנים משרדים רבים והתנועה ערה, כאן, אף פעם אין חניות פנויות, עד שעה מאוחרת. אך למכונית הזו, יש יחס מועדף. שהרי הם נפגשים מדי יום. זו המכונית "שלו"

 27 דוחות כבר באמתחתו. פה ושם ספג הערות ופגיעות, אך לא משהו יוצא דופן. רק החום. אוי, החום נורא והשמש קופחת.  בגדיו נדבקים לעורו, כובע המצחיה המהוה שלראשו, כבר אינו יכול לספוג יותר. והשעה?! רק 10 בבוקר. עוד שש שעות עבודה לפניו ואז יוכל להגיע הביתה, לנוח, להתענג על מיזוג האוויר, להתפנות להשתעשע עם בנו, לשמוע מאשתו איך עבר עליה היום וכך יעבור לו עוד יום שגרתי מייגע. שגרה.

אבל, כשאתה קם בבוקר, לא תדע מה ילד יום. 
 

רטט עבר בגוו, תולדה של שיחה נכנסת בטלפון הנייד שלו. מצא לו פינה מוצלת ונפנה לענות לשיחה. המספר לא מוכר לו. סוכן נמרץ מנסה למכור לו חבילת משהו, למשהו שאין לו בו לא צורך ולא עניין. ביום אחר, אולי היה מסיים את השיחה במהירות, אבל לא היום. היום, הוא מנצל את השיחה למנוחה בצידו של חלון הראווה של חנות השעונים של מר וינרהאוס. נהנה ממשבי המזגן שפורצים להם דרך חרך בדלת הסגורה כמעט, כך נמשכת השיחה, כשדוד מביע עניין רב בשיחה ואינו מודע כלל לתוכנה.
 

כמעשה בקי ורגיל, עיניו משוטטות בכל שטח המחיה שלו, עוקב אחרי כל מכונית שנבלעת בינות לאחרות ומציין לעצמו את מי עליו לבדוק, לכשיסיים את דקות המנוחה שלו. שוב מבטו נופל על מכונית הברונזה. כן, זו "שלו", החביבה עליו. עם החלונות הכהים והשמש המתנפצת.

נדמה לו שיש תנועה ברכב. מוזר, אולי זה החום? פאטה מורגנה?

 שטויות, נזף בעצמו. אך ליתר ביטחון ומכיוון שזו המכונית "שלו", התקרב לראות טוב יותר. מצמיד עיניו לשמשה הכהה, בעוד נציג המכירות מלהג עצמו לדעת והוא מהמהם מלמולי כן, לא...

מאד קל לשבור חלון זכוכית רגילה, מאד קשה לשבור זכוכית של רכב. דוד חובט באגרופיו בכל כחו החלון, ממאן להשבר. אנשים התאספו סביבו מסייעים לו בעיקר בעצות סרק.

 "תזמינו משטרה, יש פה ילד נעול ברכב" הוא זועק.
 

 מישהו הזמין משטרה. 
 

עד שזו תבא, מי יודע מה יעלה בגורל הילד שנשכח בקופסת הפח הלוהטת. אבן גדולה מובאית מאי שם ומוטחת על שמשת החלון.  זו אינה מראה סימני שבירה ומצדיקה את מוניטין היצרן, כמי שאינה נכנעת לאבנים וזוטות. איכשהו נשבר החלון. דוד מכניס את ידו, פותח את הדלת האחורית, ממושב הבטיחות הוא מחלץ פעוט בן שנתיים. 
 

"הוא נושם", בקושי. אבל נושם.

 הילד אפאטי, לא מגיב. 

"תזמינו אמבולנס" הוא זועק. נושא את הילד בזרועותיו אל תוך חנות השעונים. 

"מים"! "חובש"! "הצילו"! זעקות וצעקות, רחש והיסטריה של אנשים שאינם יודעים מה לעשות עד שיבא מישהו שמבין משהו ברפואה. 

"יש רופא בבניין" נזכר מישהו. מישהו רץ לקרא לו. 

הוא מגיע בריצה. תיק עזרה ראשונה בידו, פורץ אל החנות מהכניסה האחורית. הילד בידיו של דוד, לגופו רק חיתול. הרופא מניח אותו על כורסא שעמדה לרווחת הלקוחות ומתחיל בפעולות ההנשמה והחייאה. הרופא פורץ בבכי מטורף. מנשים ובוכה, מעסה את ליבו של התינוק ובוכה. 

הרופא מאבד שליטה. 

דוד מנער את הרופא בכתפו. "תתאפס על עצמך"! "תציל את הילד"!

-"אני לא יכול" מייבב הרופא. "זה הילד שלי"!

הרופא מתעלף.

כונני הצלה הגיעו. אחד התפנה לטפל ברופא והשאר בילד.

דוד הצטרף אל האמבולנס המייבב ששעט אל בית החולים, שם נשאר צמוד למיטתו של הילד. 

צבא עיתונאים חמושים במצלמות ומיקרופונים, מתאמצים לשלות בדל גבורה מדוד. והוא, איש פשוט וצנוע, מספר בפעם המי יודע כמה  שבס"ה ראה ילד באוטו ועשה מה שצריך לעשות.  הוא לא מרגיש גיבור. 

"אולי תגידו תודה לנציג המכירות שגרם לו להגיע אל אותה פינה מוצלת" הוא אומר לכולם.

למחרת הוא מקצר את עבודתו וממהר אל בית החולים. הפעם, מצטרפים אליו לביקור, אורי ודיצה, בידם בונבוניירה זולה ומכונית משחק לילד. האב הרופא, סועד את מיטת בנו המתאושש לאיטו, פניו  עטויות מסכת חמצן, לזרועו מחוברים עירויים מעירויים שונים, צפצופים בוקעים ממכשירים ועל צג המחשב  גרפים מראים, כי הילד ניצל מסכנת חיים.
 

"תכירי. זה דוד". "הוא הפקח שהציל לנו אותו" אמר הרופא לאשתו, שהייתה לצידו. 

האשה מסתכלת על דוד ודיצה, גם דוד ודיצה מסתכלים על האשה. 

דממה. ניתן לחתוך את האויר בסכין. רק צפצוף מונוטוני פילח את השקט. רשרוש צלופן. זר הפרחים פגש ברצפת הלינאליניום, והחזיר אותם לקרקע המציאות.

"ד"ר גור"! זעקה דיצה.

"דיצה"! מלמלה ד"ר גור בהתרגשות, נופלות זו בזרועותיה של זו.

גם דוד מחבק את הרופא. דמעות כבר לא חונקות את גרונו, הן נשפכות כמים, בוקעות ועולות כמו שלא בקעו מאז הברית של אורי, מרטיבות את כתפיו של הרופא.

"זה שום דבר" אומר דוד.  "רק החזרתי לכם את החוב".

-"רק החזרת חוב?" אומרת ד"ר גור נסערת כולה. "הצלת את החיים של אורי שלנו"! 

-אורי?!