הגוזלים שלי עזבו את הקן – איך מתמודדים עם גיל המעבר?

להניה, שלום!

אני אישה בת 52, ואם ל- 4 ילדים נשואים עם נכדים. לפני כשנה נישאה בת הזקונים שלי, ומאז קשה לי ביותר. איני מכירה את עצמי. איני יכולה לישון בלילות ואני מתעוררת מספר פעמים כל לילה עם דפיקות לב ותחושת חרדה. גם ביום יש לי הרגשות קשות: אי שקט, אולי אפילו דיכאון. אני שואלת את עצמי מה גורם לי להרגיש ככה, ואין לי תשובה הגיונית.

יש לי ברוך ה´ נחת מילדיי, אני מסודרת כלכלית, איני זקוקה להכנסה נוספת, אף פעם לא עבדתי מחוץ לבית, סדר יומי היה מלא, אבל עכשיו אני מרגישה לעיתים קרובות שעמום, על אף שאני די עסוקה. ילדיי גרים כולם מחוץ לעיר, הם באים אליי לשבתות ולחגים, אבל כל ימי השבוע אני מרגישה שממון. אני מנסה למלא את הזמן בשיחות טלפון, וילדיי מבקשים שאבקר אצלם יותר בתכיפות, אבל אין לי מרץ לקום ולנסוע. אני כל הזמן עייפה ואין לי אפילו חשק לצאת להרצאה או לשמחה, אין לי חשק לקום מהמיטה בבוקר, ואני שואלת את עצמי - לשם מה?

פניתי לרופא משפחה ועברתי סדרה של בדיקות ולא נמצא כל ממצא חריג. הרופא רק אמר לי שכנראה זה גיל המעבר והציע לי לקחת תרופות. אני חוששת מלקיחת תרופות, ומבקשת לשאול: האם אכן התופעות שהזכרתי קשורות לגיל המעבר? האם כדאי לקחת את התרופות המוצעות לי? כיצד אוכל לעזור לעצמי?

בתודה רבה, ציפורה.

* * *

ציפורה יקרה,

את בגיל המעבר, ונראה שאת אכן סובלת מתופעות הקשורות אליו. אבל, לדעתי, גם נישואי ילדייך והישארותך מרוקנת, תורמים להרגשתך הקשה. אני שמחה על ההזדמנות לכתוב על גיל זה, משום שנשים רבות סובלות כמוך, ואינן מודעות לאפשרות לעזור לעצמן. אנסה בהמשך לתאר מעט את התופעות האופייניות לגיל זה וכיצד ניתן להתמודד איתן.

אכן, בסביבות גיל 45 ומעלה, נשים עוברות שינויים המתבטאים בירידה בהורמונים האסטרוגן והפרוגסטרון. החוסר בהורמונים אלו גורם לתסמינים לא נעימים: גלי חום, הזעה מוגברת, דפיקות לב, כאבי ראש, בריחת סידן, ירידה בריכוז ובזכרון, התייבשות והתקמטות עור הפנים, התקפי דכדוך קלים עד קשים, חרדות, נטייה לרגשנות, שינה לא סדירה, ולעיתים ירידה בחסינות מפני מחלות וזיהומים.

נשים שמנות סובלות פחות, כי בשרירים נאגר מלאי של הורמון האסטרוגן. רופאים ממליצים היום על נטילתו בצורות שונות, על מנת למנוע או לפחות להקל על כל התופעות הנ"ל. האסטרוגן שומר מפני בריחת סידן, ובכך מגן מפני שבירת עצמות וכאבים האופייניים לגיל המתקדם. האסטרוגן גם מחזיר לגוף את החיוניות, הריכוז, הזיכרון, מונע את גלי החום, מסייע לשינה רגועה, מרגיע חרדות, ומשפר את מצב הרוח. יש לו השפעות כימיות נוירו-ביולוגיות על המוח, בדומה לחומרים נוגדי דיכאון. רופאים ממליצים היום ליטול, במקביל עם האסטרוגן, גם פרוגסטרון, על מנת למנוע סיכונים מסוימים הקיימים כשנוטלים הורמון זה בלבד. בנוסף, כדאי להגביר את הפעילות הגופנית ולהפוך אותה להרגל יומיומי - שחייה, התעמלות מרגיעה המתאימה לגיל, והכי פשוט - הליכה. זו מזרימה אל המוח חמצן לחשיבה צלולה ואנדרופינים להרגשה טובה.

לפעמים, כדאי להיעזר בלקיחת ויטמינים ומינרלים מסוימים, בעיקר סידן, מגנזיום וויטמין B.

כדאי להקפיד על צריכה גבוהה של מזון עשיר בסידן, פחמימות מורכבות, יותר סיבים ויותר מים. זה אומר מזון מגוון והרבה ירקות ופירות טריים.

עם זאת, נכון שהגוף דורש בגיל זה יותר מנוחה ופחות התרוצצות, אבל בהחלט עיסוק בפעילויות מהנות ומספקות.

גם צמחי בך יכולים לסייע לתחושות נפשיות קשות. במקרים קשים, כשתחושת אי השקט והחרדה אינה משתפרת במידה מספיקה, ניתן להיעזר לתקופת מה בתרופות הרגעה. כמובן, רק על פי המלצת רופא.

* * *

בנוסף, ברצוני להתייחס לצדדים נוספים שציינת, היכולים לתרום ולחזק את תסמונת גיל המעבר. הכוונה לצדדים המשפחתיים, החברתיים והתעסוקתיים של חייך.

כשילדים עוזבים את הקן, עם כל השמחה הקיימת - ישנה גם תחושה של אובדן. 30 שנה ילדייך מילאו את כל חייך, לא היה לך זמן לעצמך, לעבודה בעלת עניין ואתגר, והיית מסופקת ומלאה. והנה, לפתע, נוצר חלל. לא פלא שחלל זה מזמין אליו תחושת דכדוך. מה שמילא את חייך ונתן להם סיפוק, אינו קיים עוד. הבית ריק, אין בשביל מי לבשל, לקנות, לכבס, לנקות, לעודד, לשוחח, אפילו "לריב" קצת - המון תפקידים שהיו ואינם.  

מצב זה גורם לירידה בתחושת הערך העצמי - "אני כבר לא שווה", "אין לי בשביל מי ובשביל מה לקום". כן, כך מתבטאות נשים רבות, והן לא מבינות מה קורה להן. לפעמים הן מדווחות על תחושת אי שליטה ואפילו נדמה להם שמצבן הנפשי מתערער. נוצר מצב זמני של ריקנות ולא פלא שהוא מתמלא בדכדוך ובדיכאון.

השאלה היא, האם יש משהו בחיים שיצדיק את זה?

התשובה היא: כן. "כשהבור ריק, אין בו מים, והוא מתמלא בנחשים ועקרבים". כך אנו בנויים – איננו יכולים לסבול ריקנות ושממון. נכון שכיהודים יש לנו מצוות, אמונה, מעשים טובים וגמילות חסדים, אבל במצבים של דכדוך איננו מסוגלים לפעמים לראות את ה"יש". החסר, הריק והאין - כל כך שולטים, שאין לנו יכולת להתמלא ממה שיש לנו.

ישנם הורים שאינם מוכנים לקבל את ההתנתקות מילדיהם. הם ממשיכים לדאוג להם, להיות מעורבים בחייהם, לייעץ, להציע, להנחות - כך הם שומרים על תפקיד ההורות שלהם. זה קורה, בדרך כלל, להורים שלא בנו להם חיים עצמאיים משלהם, ואם יאבדו את תפקידם כהורים - לא יישאר להם מאומה. אינני שומעת ממך שאת שייכת להורים המעורבים מסוג זה, אך גם לא בנית לך חיים בעלי משמעות משלך, וכך נוצר חלל בחייך.

לכן, ציפורה יקרה, וכמוך כל אם המרגישה קושי כשילדיה נישאים ועוזבים את הבית, אין זה פלא שזה כך - שנים רבות השקעתן בטיפול בילדים קטנים ובמתבגרים. גם אם למדתן לשחרר אותם, והשלמתן עם זה שילדיכן בוגרים ועצמאיים, אתן עשויות למצוא עצמכן נבוכות, מהוססות ובלי עניין תחליפי. הורים שלא שיחררו את ילדיהם רגשית, מתבלים את שיחתם בלי הרף בסיפורים על ילדיהם. בעבר, כל שיחה נסבה על אוכל, שינה וחיתולים, והיום על הצלחות, כישלונות, מקום המגורים והעבודה של הילדים.

אמרה לי חברה "איני רוצה להיות כמו חברתי, שאין מה לדבר איתה מלבד על ילדיה. ילדיה הם כבר בני שלושים, אך משיחה איתה נדמה שהם רק בני שלוש". דאגת יתר מבטאת שאיפה סמויה לשליטה. כך, הדאגה לכל ניד עפעף של הילדים, ובמיוחד הבוגרים, משאירה אותנו בשטח בשליטה, קושרת ואינה מאפשרת שחרור אמיתי.

השחרור הוא תהליך הדרגתי מתמשך, המתחיל כשהילדים קטנים ואמור להסתיים עם נישואיהם. הוא תהליך שיש בו אתגר לצמיחה ולהתפתחות לשני הצדדים. כשמשחררים באמת, מכשירים את הקרקע בפני הילדים הבוגרים להגיע לעצמאות ולהתפתחות, וכך גם מתאפשר להורים לצמוח, להתפתח ולגלות את עצמם. כך גלומה בפרק זה בחיים האפשרות לעלות על מסלול שונה, ולמצוא מוקדים חדשים לחיים.

בספר "הילדים בגרו", מציעות המחברות לשאול שלוש שאלות:

1) מה אני כעת? אמא? אישה? ומה עוד?

2) היכן הייתי רוצה להיות בעוד שנה? ייתכן ולא תמצאי מיד את התשובה. חפשי אותה, חפשי מטרה ועיסוק. האם זה מציאותי? אם לא, נסי לשנות ולהפוך אותה לברת השגה.

כ) מה עליי לעשות על מנת להגיע לשם?

כתבי את המטרה שבחרת, אם היא גדולה מדי צייני סדרה של שלבים בדרך אליה.

אין גבול לרעיונות ולאפשרויות, ניתן לדחוק הכל הצידה ולהתכנס בתוך תוכנו, כי זה יותר פשוט, וניתן לצעוד קדימה ולהתחיל ליישם רעיונות.

משהו לא הולך? ייתכן בהחלט, נסי דברים אחרים. היי מציאותית גם מבחינה כספית וביצועית - אבל תני דרור גם לדמיון. לא ניתן להשיג הכל, אבל ניתן להשיג הרבה.

אולי הגיע הזמן לממש חלומות נעורים? לנגן בכלי נגינה, לצייר, להמחיז, לכתוב ספר, לעסוק במלאכת יד, להתנדב, להקים ועד שכונתי, לעסוק בפעילות ציבורית, לארגן שיעור בביתך...

לצאת לעבוד? בהחלט. אם יש לך מקצוע שלא עסקת בו, אם ברצונך ללמוד עיסוק חדש, המתאים לך בשלב זה בחייך, למה לא? אם עבדת בחצי משרה כשילדייך היו קטנים, ועכשיו זמנך פנוי ואת אוהבת את עבודתך ורוצה להגדילה, זה הזמן. אל תעשי דבר כי כולם עושים אותו, כי את חייבת, כי התחלת - בחרי מוקד עניין המתאים לך ולאישיותך. עשי מה שמתאים לך!

ציפורה יקרה, אין לך תינוקות הדורשים את כל זמנך. יומך לפנייך, התחילי למלא אותו במה שמעניין אותך - משהו המתאים לרמתך ולכישורייך. גיל 52 הוא גיל צעיר, בעזרת ה´ יכולות להיות לך עוד שנים רבות של פעילות מגוונת, חבל להתכנס בתוך עצמך וביתך. גם אם הבריאות אינה מאה אחוז - אל תתני למגבלה זו לשלוט בחייך. פרצי את המעגל, התחילי להיות עסוקה, ובעקבות זאת תשתפר הרגשתך.

כל אחד סובל ממשהו. כמו מכונית, שנדרש לתקן אותה מפעם לפעם, גם גופנו צריך תיקון, טיפול והשגחה. טפלי בעצמך כמה שנדרש, אבל אל תתעסקי בבריאותך יותר מדי. תכנני לעצמך חיים מלאים ופוריים, בהתחשב בנטיותייך ובמגבלותייך - ואז תהיי יותר בריאה.

אין סוף לרעיונות שאני פוגשת אצל נשים שמעולם לא עבדו, או נשים שעבדו, עזבו את העבודה לטובת הילדים, ולבסוף חזרו לשוק העבודה, פתחו עסק, יסדו ארגונים ועבדו כשכירות במגוון מקצועות.

בעלות היוזמה מביניהן שינו כיוון: תופרות לשעבר - פתחו מתפרה, מורות לשעבר - למדו ייעוץ חינוכי, מזכירות לשעבר - פתחו משרד עצמאי, ועוד היד נטויה.

בנוסף, כל מקצועות הרפואה האלטרנטיבית והייעוץ מתאימים דווקא לנשים יותר מבוגרות, וכן מדריכות לחיי הבית היהודי, מזכירות בכירות וכדומה. ישנם היום מגוון של קורסים לנשים חרדיות מטעם משרד העבודה והעיריות. אין סוף לאפשרויות. התענייני במקום מגורייך, התחילי לשמוע, להעלות רעיונות משל עצמך, לחפש בעיתונים, להשתמש בכישורייך ובדמיונך. הסתכלי על כאלה שסגנון חייהן זוכה להערכתך, מדוע את אינך יכולה? הסתכלי על כאלו שעסוקות רק בבריאותן ובדאגה לילדיהן... מה זה עושה לך? דמייני - איפה תהיי בעוד שנה? שנתיים? חמש? ברצונו יתברך.

שמרי על ערכייך ומטרותייך. חשוב למצוא עיסוק מספק, אך לא על חשבון ערכים ולא על חשבון הזולת. בדקי אם הדרך בה בחרת אינה נוגדת את ערכי הדת והמוסר. בדקי אם אינה פוגעת באיזושהי צורה בבן זוגך.

לעתים, בתקופה זו בחיים, אנו גם נדרשים לטפל בהורים מזדקנים, הדורשים זמן וכוחות. זכרי את מטרות החיים העיקריות. כולנו יודעות שלעתים גם ילדים בוגרים זקוקים לעזרה. לשחרר ילדים זה לא אומר להתעלם מהם. מה שהתכוונתי לומר הוא לא לבטל את כל הצרכים של הסביבה, אלא להיות מודעת לעצמך ולצרכייך, ולתת להם מספיק מקום, כי עכשיו התנאים יותר מתאימים.משפט יפה שראיתי בעניין זה: "אם הילדים פורחים מן הקן, גם האמא יכולה לעשות זאת במובן מסוים".

ולפני הכל, התפללי לסייעתא דשמיא, וקווי אליו יתברך. בהפטרה של פרשת "וירא" מסופר על האישה השונמית ובנה. כשאלישע הנביא הגיע אל בית השונמית, וראה את הנער מת, פעולתו הראשונה בשעה קריטית זו הייתה: "ויסגור הדלת ויתפלל אל ה"´. רק לאחר מכן "ויעל וישכב על הילד, וישם פיו על פיו, עיניו על עיניו, ויגהר עליו, ויחם בשר הילד".

עלינו להתפלל אליו יתברך בכל צעד ובכל שלב, שישלח לנו ישועה ומרפא, ואז לעשות את הפעולות הנדרשות, והוא ישלח את עזרתו ממרום...

* * *

ציפורה יקרה, אני מקווה שמצאת כמה נקודות אור בדבריי. טפלי בעצמך במובן הפיסי, אך עוד יותר במובן הנפשי והנשמתי.

חזרי שוב על השאלות: מי אני כעת? מה הייתי רוצה להיות בעוד זמן? מה יסייע בידי להשיג מטרות אלו?

הגוזלים שלך פרחו מהקן? החיים נמשכים! מלאי אותם בעשייה במקום בריקנות, בתקווה במקום בדאגה, בשמחה במקום בייאוש.

הניה לוברבום היא עו"ס קלינית, תרפיסטית מנהלת מגן