ידידיה מאיר: כך פרשתי מהווטסאפ

בדיוק לפני שמונה שנים, בז' אב תשס"ו, בשיא מלחמת לבנון השנייה, אבא שלי התקשר אליי ואמר לי משפט מוזר: "כנראה שיהונתן איינהורן נהרג". יהונתן איינהורן היה השכן שלנו, בית אחד ליד. בהתחלה חשבתי שאבא שלי לא רוצה להפיל עליי את הבשורה הזאת בבת אחת, ולכן הוא אומר "כנראה" - אבל לא, הוא באמת לא ידע את זה באופן סופי. ווטסאפ לא היה אז, אבל כן היו מסרונים והיו שמועות, וכמה דקות קודם לכן צלצל הטלפון בבית משפחת איינהורן. דוד, אבא של יהונתן, הרים את השפופרת ומהצד השני של הקו שמע את המשפט הבא: "שלום, הצטערנו לשמוע על יהונתן... יודעים כבר מתי הלוויה?". כן, כך נודע לו שבנו נהרג. כלומר, כנראה נהרג. דוד צלצל מיד להוריי ולעוד שכנים במושב ועדכן אותם שהוא יוצא כעת עם רכבו להביא את אשתו מהעבודה בבנק, כדי להיות ביחד ולהתחיל לברר אם השמועה נכונה.

רק כעבור שעות ארוכות של אי ודאות הגיעה המונית עם האנשים מקצין העיר. יהונתן נפל. בטוח.

אולי בגלל הטראומה הזאת, היה ברור לי שברגע שצה"ל נכנס קרקעית אני מתנתק. אני מכיר את הווטסאפ הזה ואני ממש לא הולך לעבור איתו את המלחמה. יש מספיק בשורות קשות אמיתיות. ממש לא בא לי להתחיל עכשיו תקופה שבה אני מתעורר בשלוש בלילה, ונכנס מתוך שינה לאיזו קבוצה רק כדי להתעדכן ראשון על אסון נורא שלא היה או שחצי היה. ביום ראשון בבוקר עברתי קבוצה אחרי קבוצה ופרסמתי בה את הטקסט הבא: "חברים, מקווה שתסלחו לי. אני נוטש. השמועות הנכונות/לא נכונות האלה מקשות עליי את החיים. אז אשאר רק עם ההודעות של דובר צה"ל ואולי אפסיד מידע טרי – אבל אשאר שפוי".

אני לא יודע מה קרה שם אחר כך (הרי עזבתי), אבל למחרת שמעתי ברדיו ראיון עם משה עמר. הווטסאפ "הרג" יום קודם לכן את אחיו החייל אהרן מהיישוב ניצן, עד שבערב המשפחה גילתה שברוך השם הוא חי. שמעתי אותו מתאר את הניסיון שלו ושל האחים להסתיר מאימא את הסלולרי, את השכנים ואת צוותי התקשורת שכבר התאספו מסביב לבית שלהם וחיכו לבשורה הרשמית, והרגשתי יותר טוב עם עצמי. לפחות אין לזה שום קשר לסלולרי שלי.

לימוד במלחמה באיתרי

בימים האחרונים שמענו על אינספור יוזמות של תפילה, תהלים ולימוד לזכות החיילים, וגם משלוחים של אוכל, ציציות, ניידות נ-נח וממתקים לחיילים במערכה. התמונה הזו צולמה בישיבה בירושלים. מיד כשנודע על תחילת המבצע הקרקעי עברו התלמידים שם למתכונת חרום. על הקיר בכניסה לבית המדרש נתלתה "רשימת שמירה" שבה מגויסות חברותות ללימוד תורה ללא הפסק – כלומר תוך כדי תענית דיבור - 24 שעות ביממה, עד הפסקת האש.