שגרת חירום

"שגרת חירום" נשמע מושג הזוי? כבר לא. איך זה? התרגלנו. צמד המילים האלו שמזעזע כל אחד כאשר אוזניו נחשפות אליו לראשונה. צמד מילים שהקישור ביניהן נראה ממש משובש. שגרה או חרום? הרי שגרה מסמלת בטחון ויציבות, משהו חוזר על עצמו, צפוי ומוכר. לעומת זאת חרום מביעה מצב בלתי שגרתי, מצב בו כל המוכר מתמוטט ומפנה את מקומו לבלתי ידוע.

אבל הנה כאן במדינתנו, בזמנים קשים אלו, הופכים מושגים הזויים כאלו להיות לחם חוק. פתאום כולנו מודעים למושג הזה וחיים על פיו. כאשדודית אני יכולה לציין כי המושג הזה היה בעבורי איום של ממש. איום כזה שלא האמנתי כי יהפוך לחלק מן החיים שלנו. במבצע עופרת יצוקה הזדעזענו כל כך. עצם הרעיון של טילים המכוונים לעברנו בלי כל הודעה מוקדמת התקבל כהכרזה על מלחמה. תושבים רבים פינו את בתיהם על מנת להתנהל באיזו שהיא שגרה של חיי יום יום. אבל כל הזמן עם עיניים מייחלות לשוב לשגרת החיים בבית. היה ברור לנו שעכשיו מטפלים בזה, ודי. לא האמנו שדבר כזה יכול להתרגש עלינו שוב ושוב. את תרגילי החרום קבלנו מאז בסבר פנים הרבה יותר רציניות. התייחסנו בכובד ראש לכל הוראה של פיקוד העורף, וכל נושא המיגון הפך למודע ביותר. אבל שזה יקרה לנו שוב? חלום שחור, קיים, אבל חלום ושחור. והנה זה בא. פתאום החלו הבקיעים האלו בשלוות החיים לחזור על עצמם שוב ושוב. הפעם כבר ידעו התושבים כיצד להתמודד. רבים סובלים מחרדות, רבים כל כך מתקשים לתפקד באורך רוח ובסבלנות מול הטרדות מסוכנות כאלו. אבל שגרת החיים נמשכת.

עמוד ענן הבהיל אותנו, ופה ושם ככה אזעקות כאלו. בכל עת ששמענו על אודות המילה 'כוננות' או עניינו של איזה חיסול הגיע לאוזנינו, הפכו הימים להיות מתוחים יותר, לחוצים ודרוכים. זה אומר שלא יוצאים עם ילדים למקומות פתוחים בלי צורך גדול, ולא משאירים אותם לבד. שמא תבהיל האזעקה את נפשם.

חלק משפת היום יום של ילדים זה ההתייחסות למקרה של 'אזעקות'. המבחן יתבטל, הטיול יופסד. על כל שגרת החיים מאיים 'אולי' גדול ומציאותי. מפחיד, מאיים, אבל קיים!

והנה באו ימים כאלו עם שם אלגנטי מרהיב ויומרני. "צוק איתן". ימים שהחלו עם כאב חותך בלבבות בסימן של 'שובו אחים', והמשיכו והציבו לנו שגרת חרום תובענית.

מה זה אומר שגרת חרום?

רבותי תושבי המרכז, בשעה שנכתבות שורות אלו דרוכה אוזני כל הזמן למקרה של אזעקה. אם נשמע אותה מהדהדת תוך כדי, ייפסקו כל העיסוקים ונרוץ למרחב המוגן. בבהילות גדולה, במיומנות מנוסה, ובתפילה ללא מילים.

בשעה זו שבה לבבות כאן מתוחים וחרדים, אפופים תושבי המרכז בחוויות של נופש! יש קייטנות ויש ירידים. יש ימי כיף ופארק שעשועים. יש חוויות נפלאות, ובין לבין כמה מתבטלות. נכון שאי אפשר לנסוע לפארק המים שבחפץ חיים, גם לחוף הנפרד באשדוד לא מגיעים. אבל מעבר לזה? לפחות בעולמם של הילדים? מוסיפים בוודאי כמה וכמה פרקי תהילים.

אבל השגרה, רבותי, השגרה, השגרה כמעט אינה מופרעת.

נכון שההמולה היומיומית נקרעת מדי פעם על ידי האזעקות. אבל החנויות הפתוחות, הקייטנות בפעילות, כל אלו משדרים את המסר הברור: "עסקים כרגיל". והשדר הזה נותן זריקה של ביטחון ושלווה וממריץ את כולם להתאזר בכוחות ולהתמודד בשאר חזיתות החיים.

שגרה יש לה כוח גדול. שגרה מזמנת את האדם לשקוע במטלות היום יום ולא להתגייס למצב של חרום. אז מה תאמרו על שגרת חרום? בערי המרכז נמשכה השגרה כמעט ללא הפרעה. ודאי שלבותיהם של כל בני ישראל חרדים לגורל החיילים שבחזית, וכולם בתפילה גדולה להצלחת המערכה. אבל ברמת המיקרו של סדר היום ניתן לראות את תושבי המרכז והצפון מנהלים חיים תקינים. מאפשרים לאזעקות לחבל רק בדקות הספורות שבהן הן נשמעות, ותו לא. עצם העובדה שהשגרה נמשכת מהווה מעין הכרזה: אתם לא תשבשו לנו את החיים. יש לנו הקצב שלנו, העולם שלנו לא מתפרק.

לעומת זאת בכל הטווח של ארבעים קילומטרים מן הרצועה חל שיבוש גדול. כל שגרת החיים מתהפכת וכל ילד מרגיש כי נסדק הביטחון היומיומי והשגרתי. שגרה מהווה צוק של ביטחון. היא סמל של התמודדות אפשרית ונורמטיבית. בצורה זו הסבירו מבוגרים רבים את העובדה שילדים בערי המרכז אינם חווים היסטריה ופאניקה כתוצאה מן האזעקות שנשמעו. השדר של השגרה מהווה אי של הרגעה. האם זה נכון? ימים יגידו. נראה את כל אותם ילדים שבים לשגרה בטוחה ושלווה, ורק אז נוכל להסיק מסקנה מבוססת.

כוחה של השגרה

רעות, אם לפנינה בת השמונה, מספרת: "בחודש אדר תשע"ד, ממש לפני כארבעה חדשים, נשמעה אזעקה בהיותה בבית ספר. הייתה זו הפעם הראשונה שבה שמעה פנינה אזעקה בהיותה בין חבורותיה בכיתה. הילדות התפנו במהירות מרבית למרחב המוגן. נשמעו בכיות, קריאות בהלה רבות, ואפילו הייתה ילדה אחת ששברה את הרגל במהלך ריצה. אבל לפנינה ששתקה כל העת, דווקא הייתה החמורה שבתגובות. זה ממש לא היה חדש לנו, כי גם בפעמים הקודמות היא הגיבה קשה לכל אירוע של ירי טילים. היא טופלה בשיחות על ידי פסיכולוגית באופן פרטי והשתתפה גם בסדנא שעל ידי בית הספר. הפעם הגיעה האזעקה ממש בהפתעה ופנינה כלל לא הייתה מוכנה לכך. הגיעה לה בפתאומיות שעת מבחן לכל הכוחות שאזרה בשיחות ובסדנא, וכולנו קיווינו שהיא מצליחה להשתמש בכל סל הכלים שנתנו לה. בשעת האזעקה היא מיהרה למקלט כיתר חברותיה, אך שם הילדה התכנסה בתוך עצמה ולא דברה. המורה ניסתה לדובב אותה. היא ידעה מן הרגישות הזאת, וטוב שעדכנו אותה. אחרת לא הייתה מתייחסת כלל. ילדה שקטה. מי אמור להבחין במשהו מיוחד? אך לא תמיד השקט הוא סימן טוב. אך המורה הייתה מודעת לרגישות הגבוהה ולכן ניסתה לדובב את הילדה בשאלות ובפטפוטים. אבל ללא הועיל. הילדה לא פצתה פה במשך כל אותו היום! מאז חלה שוב נסיגה בהתקדמותה היפה, אחרי טיפול ממושך וכה יקר. רק בערב שוחחה הילדה בטלפון עם המטפלת הרגשית שלה, רק אז הצליחה לדבר.

"למחרת הייתי בטוחה שלא תלך לבית הספר. אבל למחרת היו המסיבות! מסיבות פורים העליזות, מי יכול להפסיד אותן? אני משוכנעת שאם היה מדובר ביום לימודים רגיל, בכל תאריך אחר בשנה, הייתה פנינה מבכרת להישאר בבית. גם אני השלמתי עם זה מצדי. תאמתי עם שכנה שפנינה תוכל לשהות אצלה בזמן שאני בעבודה וחיכיתי לראות מה יהיה. בהכוונת המטפלת הרגשית לא הצעתי לה בעצמי להישאר בבית. הילדה שאלה כמה פעמים 'מה יהיה' ו'איך אני אלך מחר לבית הספר'. היא אמרה שהיא פוחדת ואני רק הקשבתי לה. זה לא קל להקשיב בלי להפריך ובלי לבטל, בלי להרעיף מילות עידוד והסברים משתיקים. אבל תודה לקל הצלחתי. הייתי שם אתה בהקשבה מלאה ובלי שום מעורבות, לפחות כלפי חוץ. ידעתי שזה בסדר שהיא תרצה להישאר בבית. זה טבעי בהקשר לתהליך שבו היא נמצאת. המתח הגדול הזה של האזעקה הפתאומית, באמת נטל ממנה הרבה כוחות. אבל הפעם זה לא קרה. פנינה קמה בבוקר, התארגנה בתחפושת שלה ופשוט הלכה לבית הספר. היא חזרה מבית הספר שמחה ולא דברה יותר בעניין האזעקה. בהמשך הטיפול הרגשי גם היא בעצמה ציינה שדווקא האירוע הזה לימד אותה שהיא מסוגלת. היא ראתה שהיא יכולה להתמודד ואפילו להמשיך בשגרה. אני כאימא משערת שזה היה בגלל שנשמרה שגרה. הילדה ידעה שיש מסיבות, שהמסיבות מתקיימות. שאם היא לא באה רק היא מפסידה. אבל בעצם השגרה לא התבטלה. וזה היה כוח גדול. העובדה שמדובר במסיבות סחפה את כל הכתה ובעצם הייתה כאן הכרזה ללא מילים: זה בסדר, אנחנו ממשיכים".

הסיפור הזה ממחיש לנו את הפן החיובי שבהימשכות השגרה. מובן כי אין כאן כל חוות דעת באשר להחלטות העומדות מאחורי קיום לימודים בעת חירום. כל עיתוי צריך להיות נידון לגופו, בהתאם להתרעות ולרמת הכוננות. בהתאם לכל שיקולי פיקוד העורף, העירייה וכל המידע הנמצא לפניהם. יש כאן רק נקודת מבט אימהית אחת ואנושית, המתארת את החוויה בעיני הילדים.

ברגע שמושבתת השגרה מקבלים כל הילדים מסר כי אי אפשר לנהל כעת חיים רגילים. משהו גדול מאוד קורה ומצריך מכולנו שינוי של הרגלים והתארגנות מחדש.

לשמור על הגבולות

מסיבה זו מתריעים אנשי חינוך על עניין השגרה גם בעת החירום. אף שהכול משתנה ומתהפך, רצוי מאוד לשמור על בסיס של שגרה תקינה, עם זיקה כמה שיותר קרובה לשגרה שבה הורגלו הנפשות הפועלות. כאשר מדובר בילדים ונוער חשוב לשמר את ההרגלים בעניין התזונה וסדר היום למשל. אם בחיי היום יום אין אפשרות לנשנש מבוקר ועד ערב, אלא מקפידים על שלוש ארוחות מסודרות ביום – הרי שגם בימי שגרת החרום יש שלוש ארוחות. אפשר להתיר מעט את הרצועה ולהוסיף מיני מתיקה, קצת גמישות בזמני הארוחות, אבל מהפך שלם הוא רק מזיק. ילדים מצפים לחוש את הגבול, הם ממששים אותו ושואבים ממנו ביטחון. גם אם עזבתם את העיר ואתם מטילים ברחובות המרכז אל תתנו לילדים את התחושה המפרקת שעכשיו קונים הכול, נענים לכול, מרשים הכול. זה מפתה ונראה כאילו זה יביא לנו שמחה והקלה, אך ההפך הוא הנכון. ילדים מצפים לשימור של גבולות כלליים מן השגרה גם בזמנים מיוחדים. זהו חלק חשוב מתחושת היציבות והחוזק שמהם בונים ילדינו את אישיותם.

לעומת זאת יש הורים המספרים על רגיעה גדולה יותר בחיק המשפחה. "ההורים רגועים כאשר הילדים נמצאים קרוב אליהם, וגם אם הם עצבניים קצת וקצרי רוח לבלגן שסביב, עדיין שואבים מהם הילדים ביטחון. לעומת זאת כאשר הם יוצאים למוסדות הלימוד ורואים את החרדה בעיני ההורים הם סובלים יותר. אולי זה לא מתבטא בטווח הקצר, אולי זה לא משהו מוחשי, אבל ילדים הם רגישים מספיק כדי לקלוט גם את מה שבין השורות והם סוחבים על גבם את הדאגה הזאת ויוצאים מבולבלים".

אלו מילים של אימא בני ברקית שהתקשתה מאוד לשלוח את ילדיה למוסדות. בייחוד את הבן הגדול שלומד במקום בלתי ממוגן מספיק. היא מספרת כי השתדלה להעמיד פנים שהיא רגועה, בשעה ששלחה אותם בבוקר. חייכה ושוחחה כאילו וכהרגלה, אף שבתוך תוכה חשה כי כוחותיה אינם עומדים לה, היא חשה לפותה בחרדה גדולה לשלום ילדיה, משך כל שעות הבוקר, עד שראתה אותם שוב לצידה.
 

מילים שנותנות כוח

מילות מפתח שמשנן כל יהודי בימות השגרה עומדות לו לעת מצוא בשעת מבחן. כך התרגשו עד מאוד סביו וסבתו של דני לשמוע אותו אומר 'זה הכול חסד, זה הכול סימנים משמים'. הם בסך הכול התקשרו לשמוע מה שלומו תחת מטח הטילים שנורה על המושב שבו הוא גר, והנה שמעו בטבעיות את המילים היפות והמחזקות האלו. מנין לילד קטן המילים האלו? ילד קטן וצעיר שאומר 'זה הכול חסד' וגם 'זה הכול סימנים משמים'. מה הוא חשב על זה לבד? מה זו רמת החשיבה של ילד קטן? לשם הוא מגיע בניתוח המאורעות? ממש לא! זה הסגנון שהוא שומע כל הזמן, זו הנימה ששזורה בבת לאורך כל מציאות החיים ולכן גם עכשיו בזמן של מבחן זה מה שהמוח שלו מביא, זה מה שהשפתיים אומרות, כי זה מה שמסתובב בין גלגלי המוח. ככה זה, הורים יקרים, נשים לב ונתן דעת כי המשפטים ששגורים על לשוננו בחיי היום יום הם אלו שנשלפים בעת חרום ונותנים את הטון.

שגרה מלשון שגור. מה שגור על לשוננו בשגרה? זה מה שישוגר בעת מבחן וייתן כוחות, או חלילה להפך.

מציאות חדשה בשעת חירום

שגרת חרום חושפת בנו כוחות חדשים. היא מעמתת אותנו עם מציאות שלא תכננו ולא בחרנו. מציאות שלא התכוונו להיות בה תפקיד ראשי שכזה, אבל היא פשוט מגיעה הנה ובמלוא נוכחותה תובעת מאתנו להתנהג בהתאם. ואז מנין נשלפים הכוחות? מאיפה נביא מזוודות גדולות טעונות בכוחות? רק ממה שיש לנו בשגרה. רק ממה שאנחנו אוגרים כל הזמן. הקדוש ברוך הוא נותן לנו סימנים כל הזמן, (כן דני צודק) ומזמן לנו אירועים שונים כדי לבחון את המקום שבו אנו נמצאים. שגרת חרום מגלה בנו כוחות שלא ידענו כי הם קיימים, כוחות שאנו פתאום מזדקקים להם, מחפשים ובחסדי הקל מוצאים. פתאום רואים ילדים קטנים שיודעים כיצד להתמודד. הם מתנהגים בבגרות ובקור רוח, פועלים על פי הנחיות פיקוד העורף ומוצאים מחסה בעצמם(!) בעת הצורך. לא שזה צריך לקרות, אבל ילד קטן בן ארבע היה בגינה לבדו, ורץ במהירות אל מקום מוגן שהיה בקרבת מקום. בדיעבד התברר שאחותו הגדולה השגיחה עליו. היא רק הלכה לקנות לו קרטיב, אך למרבה הנס הראתה לו קודם לכן איפה ממוקם המרחב המוגן. זו לא דוגמא לשבח, ולעניות דעתי אסור לעזוב פעוט לבד, בטח לא בימים כאלו. אבל את העובדה הבסיסית אנו שוב מגלים: עיתות חרום מגלות בתוכנו כוחות שלא הכרנו עד כה.

בימים כתיקונם לא תמיד שוררת האחדות, ולפעמים צללים שונים מעיבים עליה. זמן של חרום מאפשר לכל המידות הטובות להתגלות במלוא זוהרן. היהודים מטים כתף ושכם זה לזה, והעזרה ההדדית פורחת. "טוב שכן קרוב מאח רחוק" שכנים מחזקים זה את זה ותומכים אלו באלו בימים קשים, על ידי עזרה טכנית, הקשבה ואהדה מתוך אהבת ישראל ואכפתיות כנה ועוטפת.

אהבת ישראל המתגלה כאן גם על ידי אנשי הציבור, מוכיחה כי לב חם יהודי ורגיש פועם בקרב כל אחד. השגרה לא פעם מסיחה את הדעת מן העיקר וגורמת לנו לשכוח, אבל הימים האלו מפתיעים בעוצמתם ועם כל הכאב חושפים מסירות גדולה.

כאן בעיר אשדוד היה זה הרב אברהם אמסלם שהתחיל ראשון בנכונות לבבית למען הקהל המגוון. הוא פנה בקריאה נרגשת לכל כלל החוגים והעדות והציע להם להתחזק באמירת תהילים ולימוד. הובטחו פרסים, ניידת הכריזה בהתרגשות ודרבנה את הילדים היקרים להיענות לאתגר. להרבות באמירת תהילים ובשעות לימוד ולהחתים את ההורים על ניצול הזמן הנאות. הרב אברהם אמסלם בתושייה מהירה יזם הדפסה של חוברות לצעירים ואחר כך למבוגרים, חוברות מעודדות חשיבה ומספקות אתגר ותעסוקה ערכית. הוא היה כאמור החלוץ הראשון שיצא מיד בהכרזות מלאות בלב טוב, ומיד לאחריו נענו גופים נוספים שלמדו ממעשיו ואמצו גם לעצמם את הדרך האכפתית, להיטיב לתושבים ולכמה שיותר תושבים.

הרב אמסלם יזם טיולי אוורור למאות ילדים שיצאו לצפון וחוו שעות גדושות חוויה הרחק מאימת הטילים. "נשמנו אוויר טוב, חזרנו בכוחות רעננים", ספרו משתתפים. אשריו, הזכות הגדולה תעמוד לו.

מוסדות הקימו מרחב קולי עם שיעורים, שהיוו מגדל אור של קידוש ה' בעולם. מערכת קולית של אוצר שיעורי תורה הוקמה על ידי מוסדות חזון מאיר ובית ישראל. הם גם הפיצו טבלה לעידוד התנהגות עם הכרזה על פרסים בחזרה לשגרה. ילדי המוסדות מרגישים קשורים, מאזינים לשיעורים, מסמנים בסיפוק את הישגיהם בהתנהגות ולימוד ויודעים שהמחנכים שלהם יפגשו אותם בסוף הסיבוב עם הרבה חום והקשבה לכל מה שחווים כעת.

מתנ"ס מעלה חילק ביזמה נהדרת חומרי יצירה ומפעיל בתוך הממ"דים הקרנות חינוכיות והפעלות חווייתיות.

בואו נלמד מזה גם אנו, ובואו נעתיק נא את הדרך היפה הזאת לכל זמן, ולא רק לעתות חרום. השגרה תבוא במהרה, הרי אנו מתפללים עליה, שתהיה שגרה טובה ובטוחה, רגועה ושלווה, שגרה נעימה של פדות, רווח והצלה. יעזרנו הקדוש ברוך הוא ונזכה גם בתוך השגרה לשאול את עצמנו במה אפשר לעזור ולסייע, כיצד אפשר לתת ביטוי ללב היהודי החם והאוהב שפועם בקרבנו. 

הכתבה פורסמה ב"יום ליום". מעוניינים במנוי לשבועיים במתנה? הקליקו כאן.