אהבתי מעון ביתך: בתים שהם גם בתי כנסת

הן שם, תולות מפות צחורות על חבל - עשר במספר, אופות עשרים חלות ופירור לא נשאר במגש. הן מקיצות לקול שחרית ומתפללות במניין, עוצרות מעיסוקיהן לענות 'אמן, יהא שמיא רבא'. בתוך הבית מתנהל לו היומיום במרתון שגרתי של עשייה, ורק שלט קטן מחוץ לדלת מסגיר שיש מאחורי כתליו הרבה יותר משקשוק כלים וסירים על הגז. מימין - מטבח, משמאל - עזרת נשים. למעלה - סלון, למטה - ארון קודש. בית מקדש מעט בתוך אחד אחר. בית שהוא בית כנסת ובית כנסת שהוא גם בית.

שתי רבניות שמתחו את גבולות המרחב הביתי הפרטי שלהן והפכו אותו לחממה ציבורית. טריטוריה משפחתית, מוכרת וחמימה, שכוללת בתחומה מלבד קירות, חדרים, ילדים ומשחקים, גם פרוכות, סידורים ומחיצה מעץ. כתלים מרוהטים וקולות של בית ספוגים בקדושה. תפילות וברכות, בקשות ו'אמן'. חיי רוח נעלים שמשתלבים בטבעיות בין חדרי הדירה ויוצרים אטמוספרה והווי ייחודי ומרגש להן, למשפחה ולכל המתדפק בשערי הבית. הרבנית מקומרנא בני ברק והרבנית הגר מאשדוד, פתחו בפנינו את הדלת להצצה ולימוד: כך נראית ממלכה של בית עם נשמה.

דלת לבנה בין השיש לארונות

רחוב דבורה הנביאה בבני ברק. אברכים ובחורים נצפים נכנסים בשערי הבניין הגדול, ממהרים לתפילת מנחה. 'היכל הברכה - מוסדות קומרנא'. השלט מקדם את פניי, ואני ממהרת לחצות את הכביש. נכנסת מהכניסה הצדדית שמובילה אל ביתה של הרבנית מקומרנא תליט"א.

ריח ניחוח תבשילי ערב שבת מעורבב עם קולות לימוד מתוקים, מכה בי מיד כשאני דורכת בחדר המדרגות. הצצה חטופה לעבר דלת העץ הפתוחה למחצה מגלה קבוצת אברכים יושבת ומתפלפלת בדף גמרא. אני ממשיכה להעפיל לקומה השנייה, מקום מגוריה של הרבנית.

ביתה של הרבנית ממוקם בבניין בית הכנסת של המוסדות. בהמשך מתברר לי שמאחורי העובדה הפשוטה הזו מתנהלת מציאות מורכבת ושהמגורים בקרבת מקום ציבורי, בפרט כשמדובר בבית הכנסת, מצריכים הרבה מסירות וכוחות נפש.

נקישות קלות על דלת הבית עם השלט 'משפחת סאפרין',והרבנית פותחת לי בחיוך רחב ומזמין פנימה.

"הבית שלנו זה בית הכנסת ובית הכנסת זה הבית שלנו", כך היא מנסה לתמצת במשפט אחד ולהסביר לי הווי חיים מעניין של ארבעים שנה.

"הגענו לבניין לפני כארבעה עשורים. זוג עם שלושה ילדים קטנים. המקום היה מדבר שממה ממש. לאט לאט, נדבך אחרי נדבך, הוקמו בעמל וביזע מוסדות קומרנא. כמו שנוכחת לראות, בקומת הכניסה פתחנו כולל לבעלי בתים ומקווה. בכולל יושבים ולומדים אברכים מצוינים בשעות הבוקר ואחר הצהריים, וכמובן יש את בית הכנסת שהכניסה אליו היא מהרחוב הראשי, אבל עזרת הנשים ממוקמת כאן".

הרבנית מחווה לי באצבעה על דלת לבנה ומסמנת לי לפתוח. בשביל שתבינו, כמה שורות קצרות על המיקום המדויק בו אני עומדת כעת.

במטבחה של הרבנית סירים ענקיים מתבשלים על הכיריים, מפיצים ריחות טועמיה מגרים. בתנורים הכפולים נאפות בחום עוגות כושי ושיש בתבניות מאורכות. ברקע ארונות בוהקים וכיסא אוכל של תינוק מוכן לנכד התורן שיגיע מחר אחרי הדלקת נרות.

על השיש ממתינים עדיין ארוזים שבעה קילו של קמח. מחר תכין מהם הרבנית חלות טריות לכבוד שבת קודש.

כך, בתוך הממלכה הזאת בין השיש לארונות, אני מגלה אותה. דלת לבנה שלא חושפת מאומה. רק אחרי דחיפה קלה לידית, אני נשאבת לפלנטה אחרת. משפשפת עיניים בתימהון ועוצרת לרגע נשימה. ספסלי בית כנסת ושולחנות ארוכים, מחיצה מרושתת ונברשת כבדה משתלשלת מהתקרה. אני מתקרבת למחיצה ומביטה כלפי מטה. מטה אוזן בהתרגשות לקולות התפילה שבוקעים מעזרת הגברים. ושוב נותנת מבט לאחור למטבח לראות אם אני לא חולמת. בית כנסת, בית, בית כנסת, בית.

אנחנו יוצאות בשקט לסלון הבית, ואני עדיין תחת הרושם, מתקשה קצת להעביר רשמים.

"כל הבית נסוב סביב בית הכנסת, עשרים וארבע שעות ביממה", אומרת הרבנית מאחוריי. היא מגישה לשולחן שתייה קרה ומבקשת ממני לעשות ברכה. "כמו שאת רואה, בית הכנסת נמצא ממש בתוככי המרחב המשפחתי שלנו, וזאת מציאות מחייבת מאוד. אני צריכה לדאוג שלא יחסר כלום. ממגבות נקיות ומכובסות ועד מזגן שמכוון על קור או חום, תלוי בעונה. אני גם דואגת לאספקה של כוסות, תה, קפה, סוכר ומפות לבנות לשבת ולחגים".

איך מתמרנים עם בית, משפחה, ילדים קטנים ובית כנסת?

"הו, ההתחלה באמת לא הייתה פשוטה", נאנחת הרבנית בחיוך. "ממש בבחינת 'לכתך אחרי במדבר'. הילדים היו קטנים וביקשו בצדק תשומת לב ואימא שתהיה רק שלהם. והיו להם גם מחויבויות בסיסיות. הבנות למשל לא הורשו לשיר בכלל ברחבי הבית, ובטח לא לעמוד במדרגות הבניין ולפטפט. אז לא היה קל, אבל תמרנתי בין צרכי המשפחה לחיים הציבוריים, ובסיעתא דשמיא, היום אנחנו קוצרים את הפירות.

"הילדים גדלו ונשמו אטמוספירה רבנית רוחנית ותחושת שליחות ואחריות. הם חונכו מגיל קטן לנתינה בלי גבול, לחסד ולעשייה שוטפת מסביב השעון. הבית שלנו הוא כמו תחנה מרכזית", היא מצטחקת. "כל היום בפעולה. התרוצצות מתמדת למען בית הכנסת. החדרנו בילדים ובדור שאחר כך - הנכדים, את חשיבות וערך הנתינה לשני ללא קבלת תמורה.

"אבל היום הכול השתנה. הילדים בגרו ונישאו, והנכדים מגיעים להושיט יד. הם עורכים קניות ומסייעים לי בכל מה שנדרש".

הסירים גדולים. אני מבינה שהרבנית מכינה את הקידוש לשבת?

"נכון, מדי ערב שבת אני מכינה קוגל ירושלמי וקוגל תפוחי אדמה, וכמובן עוגות בשפע. בשבת בבוקר יש בעזרת הנשים קידוש לציבור המתפללות, והנכדות המקסימות מסייעות לי בהגשת התקרובת".

תביני, היא אומרת לי. בגלל הסמיכות של הבית לבית הכנסת, אנחנו בפעולה כל הזמן. התרוצצות מסיבית ומילוי בקשות שונות ומשונות של ציבור מכל גווני הקשת. קומרנא. שם שמשמש כתובת ובית פתוח לכל אחד.

בלינצ'ס מהמקרר, סנטימטר מעזרת הנשים

היממה של הרבנית נפתחת בבית הכנסת. בכל בוקר היא מתפללת תפילת שחרית במניין עם בעלה האדמו"ר שליט"א. פשוט פותחת את דלת המטבח ומצטרפת ברגש למתפללי קומרנא.

אבל לא רק היומיום שלה סובב על ציר בית הכנסת. כל מעגל השנה נע סביבו, כשבחגים היא נדרשת אפילו ליותר מעורבות. "בחודש אלול אני מתכוננת לחג שלושים יום קודם", מספרת הרבנית. "תקיעת השופר בבית הכנסת מראש חודש מכניסה אותי לאווירת הימים הנוראים עוד לפני כולן. בראש השנה עזרת הנשים גדושה עד אפס מקום במתפללות. אנשים נשים וטף מגיעים לקומרנא לשמוע קול שופר. בשמחת תורה אני מכינה לקידוש כמאתיים מנות של כרוב ממולא. בחנוכה, אחרי הדלקת נרות, אני מכינה לאטקס טעימים לכולם. ובשבועות? עוגות גבינה בשפע, קרעפלאך ובלינצ'ס ממולאים, עושים את דרכם ממטבחי אל עזרת הנשים. וכמובן מקום עזרת הגברים לא נפקד. הכמויות עצומות ותמיד יש ביקוש, ברוך ה'".

"הבית שלנו הוא בית ציבורי לכל דבר", חוזרת הרבנית כאילו מנסה להסביר את מה שבעיניה מובן מאליו. "אברכי הכולל בבניין גם הם זוכים לאוזן קשבת בכל בקשת עזרה".

ובשבת?

"סעודה שלישית בבית שלנו היא זמן איכות למשפחה. הבנות והכלות מגיעות עם הנכדים, אבל גם אז אנחנו לא נחות על זרי דפנה. אנחנו מכינות מגשי דגים למתפללי בית הכנסת, והנכדים הבוגרים מורידים את התקרובת למטה. את החלות אני אופה בערב שבת. והריח...", היא נעצרת לרגע, ואני מדמיינת מתפלל אלמוני מנסה לשווא להתגבר על הריח שחודר ממטבחה של הרבנית, ומחייכת לעצמי.

"ביום שישי למשל, אין מושג כזה לישון. אני לא חושבת אפילו על לנוח. כל הזמן יש דפיקות על הדלת, צלצולים בפעמון, טלפונים, אנשים יוצאים ונכנסים. אבל התחושה", מתמוגגת הרבנית, "ההרגשה שאני מחוברת לקדושה נותנת לי כוח להמשיך הלאה", היא מסכמת בהחלטיות.

צדיקה שלא נמאס לה מהקוגלאך

ההווה והעבר מתזזים בראיון. רגע הרבנית מספרת לי בעיניים בורקות על הנחת העכשווית וברגע הבא מתרפקת על זיכרונות הבראשית. "הגאון רבי ראובן קרלינשטיין זצ"ל היה מגיע כל ערב שבת ללימוד שניים מקרא ואחד תרגום. אני זוכרת את הניגון הערב שהיה מגיע מעזרת הגברים. בעבר הייתה כאן ישיבה בקומה מעל, והבחורים היו נכנסים לבקש קצת 'טועמיה'. לא יכולתי לסרב להם. שלחתי להם עוגות בכל ליל שישי".

רעש הסטנדרים המתנדנדים שהיה מגיע מלמעלה הפריע לפעמים לרבנית, והרב מלכה אמר לה -'הרבנית. אם באשערט רעש, שזה יהיה הרעש'. ובאמת היום הרעש מגיע מכל הכיוונים.

"פעמיים בשבוע יש לי הכנסת ספר תורה. ביום שני וביום חמישי, כשמוציאים את ספר התורה. ברוך ה' שזכינו", היא אומרת, "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו".

אני מסתכלת סביבי. תמונות ממוסגרות של ילדים מתוקים מחייכים אליי.

"אלו הנכדים שלי", עוקבת הרבנית אחרי מבטיי ואומרת בגאווה. קולה נרגש כשהיא מדברת על הדור המפואר שצמח כאן בבית. דור של חסד, נתינה ואהבת הזולת.

"פעם אמר לי אחד הנכדים 'את יודעת באבי? את צדיקה'. למה? שאלתי אותו. והוא ענה לי: 'אם את מכינה כל כך הרבה קוגלאך ולא נמאס לך, את צדיקה'".

אני קמה ממקומי להיפרד מהרבנית ומהבית הנפלא, אבל היא לוקחת אותי שוב למטבח. "אני רוצה לכבד אותך בפרוסת עוגה".

המטבח המהביל נראה כמטבח מוסדי לכל דבר אבל בפורמט ביתי חמים ותחום. אני מבחינה בעגלה בעלת מדפים המכילה תבניות עוגה מרשימות ופשטידות חמות שיצאו הרגע מהתנור.

הרבנית פורסת לי עוגה, ואני נותנת מבט אחרון בדלת הלבנה בין השיש לארונות החומים. דלת פשוטה שפותחת את הלב ואת הבית לכל אחד ואחת.