פרשת דברים: תקציר הפרשה וליקוטי רש"י

מה בפרשה?

פרשת דברים היא הפרשה הראשונה בחומש האחרון (ספר דברים).

בתחילת הפרשה משה מוכיח את העם על המעשים הלא טובים שעשו בעבר: חטא בעל פעור, על המן אשר טענו: "ונפשנו קצה בלחם הקלקול", מחלוקת קורח, עגל הזהב ועוד.

בהמשך מסופר על מינוי הדיינים: עם ישראל גדל במספר, ומשה מבקש למנות דיינים לעזור לו במערכת המשפטית של העם. הוא מנחה את הדיינים כיצד הם אמורים לנהוג, ומצווה אותם לעשות משפט צדק.

לאחר מכן משה מוכיח את בני ישראל על חטא המרגלים: עם ישראל מגיע לגבולות הארץ, ומבקש ממשה לשלוח מרגלים לבדוק אותה. משה מסכים והמרגלים שנשלחו מספרים שאכן הארץ טובה אבל אח"כ דיברו רעות עליה, מלבד שני אנשים- יהושע בן נון וכלב בן יפונה. כתוצאה מכך, העם חושש להיכנס למלחמת כיבוש בטענה: "אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו לאמור עם גדול ורם ממנו ערים גדולות ובצורות בשמים וגם בני ענקים ראינו שם" (דברים א, כח). ולמעשה העם סרב לקיים את פי ה' לכבוש את הארץ. בנוסף טענו: "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו" (דברים א, כז) . משה מרגיע אותם ואומר להם שהם לא צריכים לחשוש מכניסתם לארץ: "ה' אלהיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם..." (דברים א, ל). בעקבות כך, ה' קוצף עליהם ומענישם בכך שלא יזכו להיכנס לארץ המובטחת, מלבד הדור החדש. גם יהושע וכלב, אשר דיברו טובות על הארץ, יזכו להיכנס אליה.

אחרי כן, מסופר על חטא המעפילים: חלק מבני ישראל התחרטו על שנפלו בחטא המרגלים, והחליטו לעלות ולהילחם ביושבי הארץ. משה אומר לעם שזה לא הזמן: "ויאמר ה' אלי אמור להם לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם" (דברים א, מב). הם מסרבים לשמוע לה', ומחליט לצאת למלחמה, וכתוצאה מכך הם מפסידים בקרב.

בהמשך הפרשה העם מצטווה שלא להתגרות בבני עשו, מואב ועמון. לאחר מכן מתוארת מלחמת סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן -בשני המלחמות העם מנצח, לאחר שה' נתן את אויביהם בידם.

הפרשה מסיימת בדברי חיזוק ועידוד ליהושע וישראל במלחמתם.

ליקוטי רש"י על הפרשה:

דרך התוכחה של משה

פרק א', פסוק א' : "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב"

רש"י: אלה הדברים. לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל.

מדוע הוצרך משה לדבר אל כל העם?

רש"י: אל כל ישראל. אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך, אילו היינו שם היינו משיבין אותו, לכך כנסם כולם, ואמר להם הרי כלכם כאן, כל מי שיש לו תשובה ישיב.

משה מוכיח את העם סמוך למיתתו

פרק א', פסוק ג': "וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם"

רש"י: ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש. מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה, ממי למד, מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה, אמר, ראובן בני, אני אומר לך, מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי, ומפני ד' דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו כו', כדאיתא בספרי (פ"ב), וכן יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה, וכן שמואל, שנאמר הנני ענו בי (שמואל-א יב, ג.) , וכן דוד את שלמה בנו.

בכמה לשונות באר משה לעם ישראל את התורה?

פרק א', פסוק ה': "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר"

רש"י: באר את התורה. בשבעים לשון פירשה להם.

דייני ישראל לעומת דייני האומות

פרק א', פסוק ט': "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ"

רש"י: לא אוכל לבדי וגו'. אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל, אדם שהוציאם ממצרים, וקרע להם את הים, והוריד את המן, והגיז את השליו, לא היה יכול לדונם, אלא כך אמר להם, ה' אלהיכם הרבה אתכם, הגדיל והרים אתכם על דייניכם, נטל את העונש מכם ונתנו על הדיינין. וכן אמר שלמה, כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה (מלכים-א ג, ט). אפשר מי שכתוב בו ויחכם מכל האדם) שם ה, יא( , אומר מי יוכל לשפוט, אלא כך אמר שלמה, אין דייני אומה זו כדייני שאר האומות עובדי אלילים, שאם דן והורג ומכה וחונק ומטה את דינו וגוזל אין בכך כלום, אני אם חייבתי ממון שלא כדין, נפשות אני נתבע, שנאמר וקבע את קובעיהם נפש (משלי כב, כג).

בין חכם לנבון

פרק א' פסוק יג': "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם"

רש"י: ונבונים. מבינים דבר מתוך דבר. זהו ששאל אריוס את ר' יוסי, מה בין חכמים לנבונים, חכם דומה לשולחני עשיר, כשמביאין לו דינרין לראות רואה וכשאין מביאין לו יושב ותוהה, נבון דומה לשולחני תגר, כשמביאין לו מעות לראות רואה, וכשאין מביאין לו הוא מחזר ומביא משלו.

'הוו מתונים בדין', כיצד?

פרק א' פסוק טז': " וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ"

רש"י:  ואצוה את שפטיכם. אמרתי להם הוו מתונים בדין, את בא דין לפניך פעם אחת שתים ושלש, אל תאמר כבר בא דין זה לפני פעמים הרבה, אלא היו נושאים ונותנים בו .

גובהה של ארץ ישראל

פרק א' פסוק כה': "וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ"

רש"י: ויורדו אלינו. מגיד שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות.

מדוע פתח משה בדברי שלום?

פרק ב' פסוק כו': "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר"

רש"י: ממדבר קדמות. אע"פ שלא צוני המקום לקרוא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני, מן התורה שקדמה לעולם, כשבא הקב"ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה, ואעפ"כ פתח להם בשלום, אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום.  דבר אחר ממדבר קדמות, ממך למדתי שקדמת לעולם, יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה, לאמר שלח את עמי במתון.

ממה היה מתיירא משה?

פרק ג' פסוק ב': "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן"

רש"י: אל תירא אותו. (נדה סא.) ובסיחון לא הוצרך לומר אל תירא אותו, אלא מתיירא היה משה שלא תעמוד לו זכות ששמש לאברהם, שנאמר ויבא הפליט (בראשית יד, יג), והוא עוג.