תורה ודרך ארץ

דיון עתיק ביהדות, עוסק בשאלה של "לימוד התורה מול הפרנסה ודרך ארץ". הסוגיה המפורסמת העוסקת בדיון זה, מוצגת במסכת ברכות, שם נחלקו בעניין ר' ישמעאל ור' שמעון בר יוחאי:

"תנו רבנן: 'ואספת דגנך' (דברים יא, יד), מה תלמוד לומר - לפי שנאמר (יהושע א, ח): 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'. יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: 'ואספת דגנך', הנהג בהן מנהג דרך ארץ - דברי ר' ישמעאל.

"ר' שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר (ישעיהו סא, ה): 'ועמדו זרים ורעו צאנכם' וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנאמר: 'ואספת דגנך'. ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר (דברים כח, מח): 'ועבדת את אויביך' וגו'".[1]

רבי שמעון בר יוחאי, נמנה על זרם החכמים שאוחזים בגישה הטוענת שכל עיסוקו של האדם צריך להיות אך ורק בתורה, ללא שום הקדשת זמן לעיסוק במלאכה, ואם האדם יעשה את רצונו של מקום, המקום כבר ידאג לו לכל צרכו ומחסורו. עם זאת, התלמוד שם ממשיך ומוסר לנו ידיעה נוספת: "אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כר' שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן". כלומר, התלמוד אומר שלמרות שרבים ניסו ללכת בדרכו של רשב"י, הדבר לא צלח בידם. ואמנם, עניין זה של צורך האדם לעבוד לפרנסתו בא לידי ביטוי במקומות נוספים בדברי חז"ל ששיבחו את מעלת ה"דרך ארץ":

• "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות".[2]
• "רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון".[3]
• "רבי אלעזר בן עזריה אומר: אם אין תורה אין דרך ארץ, ואם אין דרך ארץ אין תורה".[4]
• "כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ, לא במהרה הוא חוטא, שנאמר (קהלת ד, יב): 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק'. וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ – איננו מן הישוב".[5]
• "אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. דאילו גבי ירא שמים כתיב (תהלים קיב, א): "אשרי איש ירא את ה'", ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב (תהלים קכח, ב): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". אשריך - בעולם הזה, וטוב לך - לעולם הבא. ולגבי ירא שמים "וטוב לך" - לא כתיב ביה".[6]

הרמב"ם פסק להלכה, כי האדם צריך לעבוד לפרנסתו, וכתב כי "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא: לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו, לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו, אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטילה. וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הבריות".[7]

ר' יוסף קארו, פסק אף הוא להלכה כמו הרמב"ם, וכך כתב:[8] "אחר כך (=אחרי תפילת שחרית וסעודת הבוקר) ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו. ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי, ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו".

עד כאן הצגנו את גישת "הדרך ארץ", והראינו שיש לה ביסוס נרחב במקורותינו. כעת, נעבור להתמקד בלימוד התורה כדרך חיים, וכבר בראש עומדים דבריו של הרמב"ם, שלמרות דבריו הנוקבים שהוצגו לעיל בעניין החשיבות של "דרך ארץ", הוא הוציא מכלל חיוב זה את אלו המקדישים את עצמם לעבודת ה' וללימוד תורתו, וכך כתב:[9] "למה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, ומפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכים מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלים ולא זוכין בכח גופם לעצמם, אלא הם חיל השם שנאמר: "ברך ה' חילו" והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר: "אני חלקך ונחלתך". ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעת את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלוקים, ופרק מעל צווארו עול חשבונות הרבים אשר בקשו בני אדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים. הרי דוד המלך ע"ה אומר: ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".

גם דבריו של ר' יוסף קארו (המצוינים לעיל), מתבארים אחרת על-ידי בעל החיבור "ביאור ההלכה"[10], שכתב:[11] "סופה בטלה וגוררת עוון – כתבו הספרים, שזהו נאמר לכלל העולם, שאין כולם יכולים לזכות לעלות למדרגה רמה זו להיות עוסקים רק בתורה לבדה, אבל אנשים יחידים יוכל להימצא בכל עת באופן זה [וזה שאמרו בברכות ל"ו ע"ב: הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן, רוצה לומר דווקא הרבה], והקדוש-ברוך-הוא בוודאי ימציא להם פרנסתם. וכעין זה כתב הרמב"ם פרק יג מהלכות שמיטין ויובלות: ולא שבט לוי בלבד וכו', עיין שם. ובפרט אם כבר נמצאו אנשים שרוצים להספיק לו צרכיו כדי שיעסוק בתורה, בוודאי לא שייך זה, ויששכר וזבולון יוכיח".

בסוף דברים אלו, הזכיר מחבר הספר "ביאור ההלכה", את הסכם יששכר וזבולון, ונבאר עניין זה: במקרא נאמר (בראשית מט, יג–טו):

• זבולון - לחוף ימים ישכון והוא לחוף אוניות, וירכתו על צידון.
• יששכר - חמור גרם רובץ בין המשפתיים. וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד.

על פסוקים אלו, מביא בעל 'הילקוט מעם לועז' את מדרש חז"ל העוסק בעניינינו, ומבאר אותו בלשון השווה לכל נפש:[12] "מה הטעם שברך יעקב את זבולון קודם ליששכר, והרי יששכר היה גדול מזבולון, והיה צריך להקדים את ברכת יששכר לברכת זבולון? אלא הטעם הוא כי יששכר וזבולון היו שני שותפים קרובים. בתנאי שיששכר יהיה יושב ועוסק בתורה בישיבה יום ולילה, ולא יעסקו בכל מלאכה, וזבולון היה עוסק במסחר והיה הולך בדרכי הים. ומה שהרוויח זבולון היה מחלק בינו ובין יששכר. ומפני שזבולון היה גורם שיששכר היה יכול לישב ולעסוק בתורה, לכן ברך את זבולון תחילה ואח"כ את יששכר. וכן עשה משה רבנו. כפי שאנו רואים בפרשת וזאת הברכה (דברים לג, יח): 'שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך', שמח זבולון שאתה יוצא ובא לעסקיך כי יש לך קרן טוב, היינו יששכר שהוא יושב אוהלים ועוסק בתורה. באוהליך, היינו בישיבה. ויש עוד מדרגה בזה, שהגביר לוקח ת"ח ונותן לו היכולת לישב ולעסוק בתורה תמיד, שהוא נותן לו הספקה שיוכל להתקיים".

יש מקום לחזק דברים אלו, עם דבריו של האמורא רב ביבי, שלימד אותנו לאן הכי ראוי לנדב את כספינו בבואנו לקיים מצוות צדקה, ועל הפסוק (קהלת יא, א): "שלח לחמך על פני המים", הוא דרש ואמר כי "אם בקשת לעשות צדקה עשה אותה עם עמלי תורה" (קהלת רבה יא, א).

הרב אליעזר פאפו (שנפטר בשנת 1827), בספרו האגדי "הפלא יועץ", בערך 'צדקה', מוסיף לנו ידיעה חשובה מאוד בדבר מצוות החזקת תורה, וכותב: "בכלל עניי עירך כתבו המפרשים שהם עניי ארץ ישראל שהם באמת עניי עירנו עיר עוז לנו. ולכן נהגו כל בני הגולה ליתן לשלוחי ארץ ישראל, אשריהם ישראל. ואני אומר שבכלל ענייך הוא ליתן לתמידי חכמים, שהרי אמרו (שבת קה, ע"ב): תלמיד חכם הכל קרוביו. וידוע מעלת המהנה ת"ח מנכסיו, כמאמרם ז"ל (קה"ר יא, א): אם ביקשת לעשות צדקה עשה אותה עם עמלי תורה. וכמה מצוות עושה ביחד: צדקה, מחזיק ביד לומדי תורה, מכבד את התורה ולומדיה, מביא דורון לת"ח שהוא כמקריב ביכורים (כתובות קה, ע"ב), עושה צדקה עם בני אדם המהוגנים, ומה מאוד גדול שכרו כמבואר בדברי רז"ל כי גדול המעשה עד שהקדים הכתוב זבולון ליששכר".

העולה מכל האמור הוא, שבעם ישראל היו מאז ומעולם שני מחנות: אלו שמקדישים את כל זמנם, מרצם וכוחם אך ורק לעיסוק בתורה הקדושה, ואלו שאמנם כן לומדים תורה, אך גם עוסקים ב"דרך ארץ". שתי גישות אלו מקובלות, ויש להם מקור במסגרת ההלכה היהודית. עם זאת, יש מצווה גדולה ביד אלו שכן מרוויחים ממון כתוצאה מעבודתם, לתמוך בלומדי התורה, וכך הם יזכו גם לשמר ולחזק את התורה בעם ישראל, וגם בשכר רוחני נצחי. יהי רצון שיקוים בכולנו מקרא שכתוב (תהילים קיט, קסה): "שלום רב לאוהבי תורתך".