הוד ועוד

דפים חולקו לכל חברות הקבוצה, והמנחה ביקשה לקחת נשימה עמוקה ולכתוב תודות לה' יתברך, וכל המרבה הרי היא משובחת... הידיים החלו לכתוב תודות והפנים נהיו מוארות יותר מרגע לרגע. "המדרגה הבאה שאליה אנו מטפסות לאחר שעברנו את מדרגות החסד הגבורה התפארת והנצח, זוהי מדרגת ההוד. פשוט להודות.

"הרמב"ם כותב שתכלית האדם בעולמו להכיר את בוראו ולהודות לו. אמרנו במפגשים הקודמים שעבודת הספירה מכינה אותנו לקבלת התורה, התורה היא ה´ יתברך בעצמו כמו שמובא בספרים הקדושים, שתיבת אנכי הפותחת את עשרת הדיברות זה ראשי תיבות "אני נפשי כתבית יהבית". כך אומר הקב"ה: אני כתבתי ונתתי את נפשי בתורה. עבודת ההודיה פותחת אותנו לקבל נוכחות אלוקית לחיינו כאשר אנו מודות על הכל, אנו מבינות שהכל זה ה´ יתברך ואין דבר מובן מאליו בעולמנו.

תמר הקשיבה קשב רב למנחה ושאלה, למה כל כך חשוב לכתוב תודות? הרי אפשר לומר בלב תודה! המנחה הנהנה בראשה ואמרה, שאכן כן אפשר אין זו הלכה לכתוב, אך ראיתי בעבודתי עם אנשים רבים שהכתיבה והרישום יוצרים רושם בנפש. ההשפעה של התודה מתחזקת ומופנמת. רישומים אלה טובים בעיקר לימים שבהם הלב סגור וקשה להודות. בימים אלה אפשר להסתכל ברשימות התודה שכתבנו בעבר, וכך לשוב למודעות ההודיה שהינה כל כך משמעותית לתהליך הבנייה והרחבת הכלי הרוחני שלנו.

רינה לא יכלה להתאפק, ואמרה ששמעה מחברה שכתיבת התודות שלה הייתה כל כך משמעותית והיא מעידה על עצמה שמחברת התודה שלה הצילה את חייה. הבנות בקבוצה השתאו ושאלו איך מחברת תודה יכולה להציל חיים?"שמעו ואספר לכן את הסיפור בדיוק כפי ששמעתי אני ממקורו.

"זה מספר שנים שאני מנהלת מחברות תודה. התחלתי ללא התלהבות יתירה. התבקשתי בסדנת מודעות לעשות זאת. וכך חלפו הימים ופשוט התמכרתי לרעיון. הרגשתי איך רגעי התודה מקיפים אותי באור אהבה ושמחה. וכך מיום ליום התמלאו הדפים בתודה והלב באור אינסופי. הרגשתי שאני פתאום מחייכת יותר, ורואה הכול באור חיובי. פחות שופטת, מבקרת ומאשימה.

"באחד הימים התבשרתי במחלה שמקננת בגופי. הבדיקות והטיפולים משכו אותי אליהם. הפחדים והחרדות השתלטו על חיי, ולא התפניתי כלל לכתיבת התודות. התחלתי לשקוע בעצבות ובחידלון. הכל נראה לי אפור נורא, חסר תקווה ותקנה. כוחותיי אזלו ופשוט התייאשתי. במר לי חשבתי על הגרוע מכל... למה לי חיים? כואב לי, קשה לי והכי גרוע - אין תקווה! מסביב ניסו לעודד, לתמוך, אך ללא הצלחה. ההחלטה הייתה נוראית - לסיים מהר את חיי. הכנתי הכל – נפרדתי במכתבים ממשפחתי ושמתי במגירה את הכדורים שהשגתי בדרך לא דרך.

"שקט מסביב, לחץ, דפיקות לב מואצות, אני לבד בבית. פרידה, אני נועלת את החדר, פותחת את המגירה ידיים מושטות אל הכדורים, ועייני נופלות אל אחת ממחברות התודה שלי. היד מושטת אליה, אני לוקחת את המחברת. רגע של פרידה גם ממנה. יושבת במיטתי ומתחילה לקרוא את התודות שכתבתי כל יום. קוראת ובוכה קוראת ומתמלאת בגעגועים לתקופה המאירה, לראיית הטוב.

"הדמעות שוטפות אותי. וכנראה איתן נשטפים הייאוש הדכדוך וחוסר התקווה. אני מרגישה איך הלב נרגע. מעין שלווה טהורה תפסה את מקום החידלון. כל כך הרבה טוב כל כך הרבה אור. ובעיקר אתה הבורא, שמנהל את העולם, נמצא חי וקיים "לא ינום ולא יישן שומר ישראל".

"אנחה כבדה פרצה מגרוני. וכנראה הסירה מעל ליבי הפועם באהבה מכסה כבד של עלטה. מה פתאום לסיים? כל כך הרבה טוב יש לי בעולמי! נכון, אני חולה. אבל אני יכולה. אני אתמודד. הוא, הבורא יעזור. אחזור להודות לבקש להתמודד. תודה! תודה לך מחברת! תודה שהצלת את חיי!"