מחלוקת קורח ועדתו - שיעור לחיים

במסכת אבות (פרק ה', משנה ט"ז) נאמר: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח ועדתו". ע"כ. והרמב"ם בפירוש המשניות שלו (מהדורת הר"י קאפח), כתב כי "החולק לא לשום מטרה שפלה אלא לדרישת האמת יתקיימו דבריו ולא תיפול מילתו".

פרשת קורח נפתחת בתיאור אילן היוחסין של קורח (במדבר טז, א): "קורח - בן יצהר, בן קהת, בן לוי". קורח נמנה על שבט לוי, ושם סבו היה קהת, ולקהת היו 4 בנים, וכמו שכתוב (במדבר ג, יט): "ובני קהת למשפחותם - עמרם ויצהר, חברון ועוזיאל". עמרם היה כידוע אביהם של משה ואהרון, ומכאן שמשה וקורח היו בני דודים.

הפרשה ממשיכה לספר לנו כי קורח גייס 250 מנשיאי העדה, והם נקהלו על משה ועל אהרון, ואמרו אליהם (שם ט"ז, ג'): "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'". ורש"י ביאר שם בתחילת הפרשה: "מה ראה קורח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. אמר קורח: אחי אבא ארבעה היו שנאמר: 'ובני קהת למשפחתם - עמרם ויצהר, חברון ועוזיאל', עמרם – הבכור, נטלו שני בניו גדולה, אחד – מלך, ואחד - כהן גדול. מי ראוי ליטול את השנייה? לא אני שאני בן יצהר, שהוא שני לעמרם, והוא מינה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם. הריני חולק עליו ומבטל את דבריו. מה עשה, עמד וכנס 250 ראשי סנהדראות... והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה, אמרו לו: טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה? אמר להם: חייבת. התחילו לשֹחוק עליו: אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה?!".

כלומר, קורח עורר מחלוקת על משה רבנו, על רקע מינוי של תפקיד הנשיא לשבט הקהתי, שאליו מינה משה את אליצפן בן עוזיאל, שאביו היה קטן מאביו של קורח. אך קורח לא הסתפק אך ורק במחלוקת על רקע המינוי, אלא אף זלזל בנבואתו של משה רבנו.

לאחר שמשה חיזר אחריהם בניסיון להשיבם למוטב, והם עדיין עמדו במרדם, הוא פנה אליהם ואמר (במדבר טז, כח-לב): "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה, כי לא מליבי... בריאה יברא ה' פצתה האדמה את פיה ובלעה אתם ואת כל אשר להם, וירדו חיים שאולה, וידעתם, כי ניאצו האנשים האלה את ה'. ויהי ככלתו לדבר את כל הדברים האלה, ותבקע האדמה אשר תחתיהם. ותפתח הארץ את פיה, ותבלע אתם ואת בתיהם, ואת כל האדם אשר לקורח, ואת כל הרכוש. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל".

בנוגע להתנהגות זאת של משה רבנו ע"ה, העיר הרב אהרון לוי הערה מעניינת: "מעניין לציין כי מחלוקת זו גרמה למשה רבנו לנהוג באופן אחר ממנהגו במקרים אחרים. בכל השנים שהנהיג משה את ישראל במדבר, הגן עליהם בתפילותיו כאשר חטאו, ואף היה מוכן לוותר על שליחותו לאחר חטא העגל, באומרו: "מחני נא מספרך אשר כתבת". לעומת זאת, במחלוקת זו שינה משה ממנהגו וביקש מהקב"ה להעניש את החוטאים באופן ברור וניסי. ההסבר לכך, נעוץ בחומרתו של חטא זה. מחלוקתו של קורח נגעה בחוליה המקשרת את עם ישראל לקדוש ברוך הוא - הלא היא התורה שבעל פה. ללא תורה זו, אין תועלת בנתינתה של התורה שבכתב. על כן שינה משה ממנהגו בעניין זה, כדי להוכיח לדורות הבאים כי לא בדה את הדברים מליבו", (לא בשמים היא, עמ' 118).

כאמור בפתח הדברים, לפי השקפת היהדות ישנם שני סוגים של מחלוקת: זאת שהיא לשם שמים, וזאת שאינה לשם שמים. זאת שהיא לשם בירור והפצת האמת, ללא שום נגיעות אישיות בכלל, כמו המחלוקת של הלל ושמאי – הרי שסופה להתקיים. לעומת זאת, ישנה מחלוקת שאינה לשם שמים, שכלומר שהיא נובעת מכל מיני סיבות אישיות, כמו המחלוקת שעורר קורח על משה, שהייתה מחמת רצונו להתמנות לתפקיד הנהגתי, הרי שאין סופה להתקיים. ואמנם סופו של קורח תועד במקרא לנצח.