סיפור לשבת: כיצד נראית השכינה בגלות?

השמועות על מחלתו הקשה של רבי אברהם הלוי ברוכים, הגיעו עד לאוזניו של רבי יצחק לוריא אשכנזי - האר"י הקדוש (יום פטירתו ה' אב). לא שהיה האריז"ל זקוק להן, שכן בעיניו הטהורות צפה והביט למרחוק.

רבי אברהם הלוי ברוכים, היה מגדולי תלמידיו של האר"י הקדוש, וחי עימו בצפת לפני כ-400 שנה. מדי לילה נהג רבי אברהם לקונן על חורבן בית המקדש. יושב היה על הקרקע ומתפלש בבכי ואפר משל מתו מוטל לפניו.

ביום מן הימים פנה אליו רבו האר"י הקדוש, ואמר לו שהינו גלגולו של ירמיהו הנביא, ובשמים התפעלו רבות מהאבל שלו על חורבן בית המקדש, והחליטו לזכותו במעלה נפלאה: מדי לילה בלילה - יבוא ירמיהו הנביא שראה את החורבן בעיניו ואף ניבא עליו, ויקונן יחד עימו.

כעת היה רבי אברהם חולה מסוכן, ורבו, האריז"ל, הגיע לבקרו ואמר לו ששנותיו בעולם הזה הגיעו אל קיצן.

"ברם", המשיך האר"י, "יש לך תקווה אחרונה. אם תעלה כעת לירושלים עיר הקודש, תלך לכותל המערבי ותזעק שם על גלות השכינה וצערה, תקרע שערי שמים בדמעות עד אשר תִּגָּלֶה אליך השכינה הקדושה - יש תקווה ואחרית לחייך עלי אדמות, ויוסיפו לך שנות חיים".

שמע זאת רבי אברהם ונתן אל לבו. מאותו יום והלאה סידר ממיטת חוליו את כל ענייניו, בכדי שיוכל לעלות לציון. טרם נסיעתו ירושלימה, אף צם והתפלל שלושה ימים ברצף שיסייע לו ה' יתברך במחשבתו הטובה לבכות על צער השכינה.

באותם ימים, מסע בין צפת לירושלים על גבי חמורים היה מתיש, קשה, וארך זמן רב. כל אלו לא הרתיעו את רבי אברהם הלוי מלמלא אחר דברי רבו הקדוש. בכוחות אחרונים של גופו המיוסר עשה רבי אברהם את דרכו בהרים ובגאיות, בימים ובלילות עד אשר הגיע לא לעיר המקדש השוממה.

בהגיעו, לא פנה לחפש מקום ללון בו או לנוח לפחות מטורח הדרך. כל אלו לא דיברו אל נפשו השוקקת שתפגוש כעת בשריד בית מקדשנו לראשונה בחייה. הוא שם פעמיו אל הכותל המערבי, ומיד כאשר ראה אותו מול עיניו בחורבנו השתטח אפיים ארצה, קרע את בגדיו, התפלש בחול ובכה מרות על צער השכינה אשר בגלות שוכנת.

בכיו נמשך שעות ארוכות, כל חייו הוקדשו למטרת בכייה על החורבן, והנה החורבן ניצב למולו – היאך לא יבכה מקירות לבו?

לפתע נחרד רבי אברהם: דמות לבושה ועטופת שחורים מכף רגל ועד ראש, שאת פניה לא ניתן לראות עמדה מולו. לא מהעולם הזה הייתה הדמות, גובהה הגיע מרצפת הכותל ועד שמי השמים. מיד הבין רבי אברהם: השכינה הקדושה למולו.

הוא חש את לבו מתנפץ לרסיסים, נשימותיו כבדו וראשו התנודד מצער: הזאת נעמי? כך נראית שכינת עוזנו כאשר היא בגלות? הוא לא עמד בצער, ובעודו קורא בכאב "ציון המסולאת בפז, אוי לי שראיתיך בכך" - צנח מתעלף.

בשנתו, הופיעה השכינה הק' בחלומו, ידיה הונחו על ראשו והיא לאטה באוזניו: "הינחם אברהם, הינחם בני. יש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם..."  

שמח וטוב לב חזר רבי אברהם לצפת עירו, שם בישר לו האר"י הקדוש שהוסיפו לו 22 שנים על חייו.