אם אין אני לי מי לי? טור מתוך המרחב המוגן

"א-מ-א- - - - "

זו הייתה צרחה כל כך חזקה, שאפילו אני, שזקוקה כמעט מדי בוקר לעשרה שעונים מעוררים בצלילים שונים כדי להתעורר, קפצתי בבהלה.

השעה הייתה שתיים ושלושים אחר חצות. לכל הדעות שעה שבה שקועים בני הבית בשינה. אז מי צורח? ומה זה הרעש הזה? אה טוב, כנראה שעדיין לא התרגלתי - לאזעקות. היו בבוקר, היו אפילו בערב, אבל באמצע הלילה?

ריצה מהירה לכיוון חדר הילדים, חיבוק חזק, נשיקה, הרבה מילים שאין לי מושג מאיפה הן יצאו בשעות שבהן אני בקושי זוכרת איך הוגים את שמי, אבל יד מכוונת מלמעלה, של אבא שלא ישן ולא נם לעולם, פשוט דיבר בשבילי. כל הסיפור הזה ארך לא יותר מ-20 דקות, אני בטוחה. אולם משום מה, השינה כבר הצליחה לנוס דרך דלת חדרי הפתוחה, ואני מצאתי את עצמי שקועה במחשבות, בוהה במחוגי השעון שגיחכו לעברי בסיבובי ריקוד אטיים, מדמיינת לעצמי את הבוקר העייף שיקדם את פניי, את העבודה הרבה שלא עוצרת בגלל שום אזעקה, ואת השגרה הרגילה, של ילדים בחופשה.

(צילום: פלאש 90)

"כמה פינוק יכול להיות בך" - נזפתי בעצמי ללא קול.
"אנשים חיים כך במשך שנים, עם אזעקות תמידיות, ואין להם את הפריווילגיה של דקה וחצי לרוץ למרחב מוגן. יש להם 10, או אולי 15 שניות. הילדים שלהם אחוזי חרדות על בסיס יומיומי ולילי, תופעות לוואי קשות מנשוא, ואת מתבכיינת על קצת קושי"? לא הרפיתי. זה היה כעס עצמי חזק במיוחד.

"אבל היי, רגע, אני יכולה להסביר" - ניסיתי לגונן על עצמי בשיחה שהתנהלה ללא הפוגה ביני לבין עצמי.
"אנחנו לא רגילים למצב הזה. רק לפני שבועיים הילדים שלי שמעו לראשונה בחייהם אזעקה אמיתית, כזאת שמבריחה אותם למקלטים, אז לא באתי חלילה לקטר שאני הכי מסכנה, אבל פתאום ברגע אחד נזרקתי למקום שאני כל כך לא מכירה, וזה לא פשוט להתרגל למציאות כזאת. אני רק בתחילת דרכי..." עכשיו כבר כמעט בכיתי.

בשלב מסוים נרדמתי. לא היו לי סיוטים. נראה לי שמרוב עייפות לא הספקתי לחלום.

בשבע וחצי בבוקר, באיחור משמעותי לכל הדעות, הקצתי משנתי. הלכתי לבדוק מה קורה בחדר הילדים, וגיליתי שב"ה הכל כרגיל. אין שינויים משמעותיים. התארגנתי לי את התארגנות הבוקר הקבועה, ופתחתי את המחשב, להתחיל יום עבודה.

אני מנקרת. המסך מטושטש לי מול העיניים, אבל מה אני יכולה לעשות? יש לפניי 8 שעות עבודה, לאחר מכן אני צריכה למצוא קייטנה לחודש הבא (כי למי מספיק חודש אחד בחופשה הגדולה???) בין לבין ארוחת צהריים, ארגון פוגרום הבוקר, הפרדה חוזרת ונשנית במריבות הבוקר עד שהם יוצאים לקייטנות, ותוסיפו לכל זה את האזעקות. אם רק יכולתי להצמיח כנפיים ולעוף לכמה שעות...

אחרי כל הרגעים של הרחמים העצמיים, אני מתעשתת. "אם אין אני לי מי לי", מזמזמת במנגינה ישנה

שעולה לי בראש. הכלים לא יברחו לי מהכיור, חלקי הקליקס שהתינוקת העיפה לכל עבר, לא יחזרו לקופסה מיוזמתם, המריבות של הילדים? נו, זה הזמן ליישם את העצות של מנחת ההורים. אפילו העבודה נראית לי פתאום נינוחה ורגועה, וכוס קפה בהחלט עוזרת להפיג את הטשטוש, והידיעה הברורה הזאת שכל דבר שצריך לקרות - יקרה בדיוק בזמן שנקבע, ממש מרגיעה. תהיה לי קייטנה לילדים, וארוחת צהריים גם אם לא ברמה של בית מלון, תהיה מלב אוהב, העצבים הרופפים בגלל המצב הביטחוני - מובנים בהחלט, ואין סיבה להילחם בהם. אני מבטיחה לעצמי שהיום נקיים שיחה רגועה כזאת, עם הילדים. על הכל.

אוספת מלוא האוויר שעוטף אותי בכמויות חינמיות לחלוטין, נושמת אותו לתוכי באטיות, משגרת תודה קטנה בעיניים עצומות, ומבקשת כוחות, בעיקר לחשוב מחשבות חיוביות. אני יודעת שזה לא נגמר כאן ועכשיו, אני יודעת שיהיו קשיים, שתהיה התמודדות, ואולי גם מתחים, חרדות, וכעסים, אבל אני גם יודעת שאני לא לבד, שיש עם מי לדבר, ממי לבקש, למי להתלונן ולבכות כשצריך - וזה מה נותן לי את כל הכוח להמשיך לעוד יום כזה של חוסר שגרה, אבל בפרופורציה הכי נכונה.