כוחה של תפילת האותיות

במסגרת תוכחתו של משה אל בני ישראל, הוא מזכיר את מה שארע לאחר חטא המרגלים – את חטא המעפילים.

מה ארע שם? לאחר שישראל חטאו בחטא המרגלים, ונענשו שלא יוכלו להיכנס לארץ ישראל, הופיעו אנשים מעם ישראל שכונו "המעפילים". הם רצו להוכיח במעשיהם שהם מתחרטים על כך שדיברו סרה על הארץ, ולהיפך – מוכנים להילחם בעוז כדי לכבוש אותה. מה עשו? – "וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה, וַיֹּאמֶר השם אֵלַי, אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ, כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם, וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וַתַּמְרוּ אֶת פִּי השם וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה" (דברים א, מא–מג). חלק מבני ישראל החליטו להילחם בעוז נגד העמלקים והכנענים שישבו בהר, החלטה שהיתה בניגוד לציווי השם. התוצאה הייתה תבוסה נוראה – "וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים,וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה" (מד).

מוסיף משה: "וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי השם וְלֹא שָׁמַע השם בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם" (דברים א, מה). יש בפסוק כפילות – "וְלֹא שָׁמַע השם בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם". מה פשר הכפילות?

הנצי"ב מוולוזי'ן בספרו "העמק דבר" מבאר כך: יש שני סוגי תפילות. התפילה המקובלת, שאותה סידרו חכמים עם כל הסודות והכוונות – תפילה ערוכה ומסודרת בלשון צחה ונעימה. זוהי תפילה שלמה ורצויה בפני הבורא.

אולם יש סוג תפילה נוסף – אדם שנמצא בצרה וצוקה ואין לו הריכוז והיכולת לסדר בקשה כפי שמסדרים בפני מלך בשר ודם, אזי הוא זועק ממעמקי לבו זעקה ללא מילים, או מילים ללא סדר. גם זו נחשבת תפילה מעולה ושלמה, ועליה אומר דוד המלך בתהלים: "אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע השם אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי" (תהלים קטז), השם אוהב לשמוע אפילו רק את הקול, למרות שהקול יוצא ללא מילים מסודרות. כשאדם זקוק לרחמים ולישועה והוא פונה אל הבורא מתוך שברון לב, בעל הרחמים שומע צרת נפשו ולא משנה אילו מילים קולו משמיע (סוטה לג ע"א). אגב, זאת בשונה ממלך בשר ודם, שאליו תמיד צריך להגיש בקשה בצורה מסודרת, מפורטת וברורה.

(צילום: פלאש 90)

על שני סוגים אלו אומר משה – "וְלֹא שָׁמַע השם בְּקֹלְכֶם" – את עצם הקול שלכם, "וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם" – את התפילות המסודרות והנעימות שהתפללתם.

אבל – וכאן מגיע "אבל" גדול. התורה מוסיפה מיד, נכון שאלוקים החליט לא לקבל את תפילותיכם בעניין זה משום שחטאתם ופעלתם נגדו, אולם סוף כל סוף תפילה הייתה, ותפילה תמיד משפיעה! אין מושג של תפילה ההולכת לאיבוד. ולכן: "וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים, כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם" – תפילתכם הועילה למחצה, ובזכותה ישבתם בקדש תקופה ארוכה – תשע עשרה שנים וחצי – ללא טלטולי דרך וקשיי מסע. "וכל זה מוסר והדרכה לישראל גם כן לדורות, שלא יתייאשו מן התפילה, ואם לא תועיל כפי שמתפללים, מכל מקום תועיל הרבה" (לשון הנצי"ב).

נמצאנו למדים שני דברים – א. הבורא שומע אפילו רק את ה'קול' שלנו, גם את האנחות, גילויי הצער והצעקות שמעבר למילים, שהרי הבורא מאזין לרחשי לב האדם ולצערו. ב. אין תפילה שהולכת לאיבוד, היא תמיד פועלת ומועילה – גם אם לא בצורה שאותה ביקשנו.

כמדומני שידיעות אלו חשובות מאוד לתקופתנו אנו. פרשת דברים חלה תמיד בשבת שלפני תשעה באב, היום שבו העם היהודי, בכל מקום שהוא, מתאבל ומקונן על חרבנה של ירושלים. בתשעה באב ערכו לנו חכמים סדר קינות מסודר, ערוך ומרגש, קינות הפורטות על נימי נפשו של האדם ומרטיטות אותו, אם הוא מתבונן בהן כראוי. אולם עלינו לזכור גם את סוג התפילה השני, אלוקים שומע כל אנחה, ומרגיש כל צער ולו הקטן ביותר שחולף באדם. עצם העובדה שאנו יושבים על הקרקע וחושבים על משמעות החורבן, וודאי אם אנו גם מזילים דמעה, או משמיעים קול בכי וצער, אזי אלוקים אומר – מי שמתאבל על כבודי ועל ירושלים, הוא זה שיזכה לראות בבניינה.