דרך הנהגה באמצעי כיסוי

האתונות של קיש הלכו לאיבוד, וקיש שלח את בנו, שאול, שייקח איתו את אחד הנערים ויצא לחפש אחר האתונות האובדות. "וַיַּעֲבֹר בְּהַר אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ שָׁלִשָׁה וְלֹא מָצָאוּ, וַיַּעַבְרוּ בְאֶרֶץ שַׁעֲלִים וָאַיִן וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ יְמִינִי וְלֹא מָצָאוּ" (שמואל א ט, ד). שאול ונערו הולכים והולכים ואינם מוצאים את האתונות.

שאול כבר 'התייאש' והביע את רצונו לחדול מהחיפושים, והוא פנה לנער ואמר לו: "לְכָה וְנָשׁוּבָה, פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ" – שאול חושש שאביו ידאג מדוע הם מתעכבים ואינם שבים, וביקש מהנער לשוב. משיב הנער לשאול ואומר לו: "הִנֵּה נָא אִישׁ אֱלֹקִים בָּעִיר הַזֹּאת, וְהָאִישׁ נִכְבָּד, כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא. עַתָּה נֵלְכָה שָּׁם, אוּלַי יַגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ עָלֶיהָ" – הנער ממליץ לשאול ללכת אל הנביא שמואל ולשאול בעצתו.

כאן מופיע פסוק הקוטע את הסיפור, ועוסק במהותו של הנביא – "לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹקִים, לְכוּ וְנֵלְכָה עַד הָרֹאֶה, כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה" – הפסוק מדגיש שבעבר קראו לנביא בשם "רואה". מדוע ראה הנביא לנכון לציין פרט זה באמצע הסיפור על אתונות קיש?

התשובה טמונה בפסוק עצמו: כשהנער מציע לשאול ללכת אל הנביא, הוא אומר שמטרת ההליכה היא "אוּלַי יַגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר הָלַכְנו עָלֶיהָ", "הלכנו" – בלשון עבר. זה לא מובן, שהרי היה צריך לנקוט בנוסח "את הדרך אשר נלך בה" – בעתיד, מדוע אומר הנער "את הדרך אשר הלכנו בה" – בעבר?

טמון כאן יסוד גדול. יש נביא ויש נביא.

יש נביא שקיבל נבואה ממרום, ולכן הוא יודע את העתיד. ויש נביא "חכם" ש"רואה" את הנולד. הוא מבין לעומק את המציאות גם ללא נבואה, ומתוך הבנתו וחכמתו יכול 'לנבא' את העתיד. וכבר אמרו חכמינו כי "חכם עדיף מנביא" (בבא בתרא יב). בעבר, ידעו הנביאים את העתיד לא רק מחמת נבואתם, אלא גם מחמת חכמתם. הנער ושאול לא פנו אל הנביא, אך ורק כדי שיגיד להם היכן האתונות של קיש, ומהי הדרך אשר עליהם ללכת כדי למוצאן, הם רצו לדעת בעיקר "את דרכנו אשר הלכנו עליה" – הם רצו לדעת מה נגזר עליהם משמים, מדוע אירע כפי שאירע, שהם חיפשו ולא מצאו, מהי הסיבה לכל העיכוב שהיה.

בשביל כזו שאלה צריך לפנות לנביא חכם.

ואכן, בסוף התברר שהליכתו וחיפושיו של שאול לא היו אחר האתונות של אביו, אלא אחר המלוכה. חיפוש האתונות היה 'כיסוי' ואמצעי כדי ששאול יגיע אל שמואל והוא ימשח אותו למלך. 

פרשה זו מלמדת את האדם יסוד חשוב. אם אדם חיפש ולא מצא, אם אדם התאמץ עבור משהו והדבר לא עלה בידו, הדרך שהוא עבר לא הייתה לחינם, צריך לשאול את החכם מדוע אירע מה שאירע. לכל אירוע יש מטרה, ו"לכל כדור יש כתובת".

המבט הזה נכון ביחס לכל אירועי החיים – אין "סתם"! לכל דבר יש סיבה ואדם תמיד צריך לשאול את עצמו "את הדרך אשר הלכנו עליה".

לאחר הקדמה זו נוכל להבין טוב יותר את פרשת ההורג בשגגה המובאת בפרשתנו.

התורה כותבת את דינו של הרוצח בשגגה. התורה חוזרת ומדגישה באופן הברור ביותר את השגגה והאונס – "בפתע", "בלא איבה", "בלא ראות", ובכל זאת עונשו גדול: הוא נאלץ לעזוב את ביתו, את אשתו, ילדיו ואת עיר מולדתו, הוא גולה לעיר מקלט ושוהה שם עד מות הכהן הגדול, תקופה שלא ניתן לשער מראש כמה זמן היא תימשך.

יכול אדם לחשוב לעצמו, הרי הוא הרג בשוגג, מדוע נגזר עליו 'עונש' קשה כל כך?

זו התשובה: אין דבר שקורה לחינם, וכפי שאומר שלמה המלך: "גַּם בְּלֹא דַעַת – נֶפֶשׁ לֹא טוֹב" (משלי יט). כשאלוקים סובב את הדברים באופן שמיתתו של פלוני תצא לפועל דווקא על ידי אלמוני, כנראה יש חשבונות אחרים שגרמו להורג להתחייב בעונש גלות. כך כותב הפסוק "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה (לא ארב אלא הרג בשגגה), וְהָאֱלֹקִים אִנָּה לְיָדוֹ" (שמות כא, יג). אלוקים הוא זה שגרם שיקרה מה שקרה ובעקבות כך נגרם גם עונש הגלות הזו.

שאול היה צריך לתור אחר אתונות כדי למצוא את המלוכה, והגולה הוצרך להרוג בשגגה כדי להתחייב בעונש גלות.

הכל מחושב.

כמה טוב לסיים את חומש במדבר עם תובנה זו.