מזה אתה עושה עניין?

חשבון הבנק של שמעיה תפח - במקביל לכמות הטיסות ברחבי העולם שערך לצורך עסקיו שצמחו במהירות.

באחת הפעמים קנה לאביו מתנה: מעיל עור בשווי 1,200$. בבואו לביתו שאל את רעייתו: "אבא שלי לעולם לא יסכים לקבל מתנה כזו יקרה. מה נעשה?"

"תאמר לו שזה עלה 20$", יעצה הגברת.

לאחר שבוע קיבל שמעיה מכתב מאביו: "שמעיה היקר, שלח לי בבקשה עוד עשרים מעילים מהסוג הזה. אין לך מושג איך זה יֵלֵךְ בשוק, מכרתי אותו לדוד גבי ב-30$"...

תוכחת עם ישראל לפני מותו של משה רבנו, נעשתה בעדינות וברמזים דקים ביותר.

דווקא באחד החטאים ה"כבדים" שמזכיר משה, חטא המרגלים, הוא מעניק דגש לאופן שבו ביקשו ישראל לשלוח מרגלים לארץ כנען: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, ויחפרו לנו את הארץ" וכו'.   

רש"י במקום מבאר את ההקדמה: "ותקרבון אלי כולכם - בערבוביה. ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים".

מקשה על כך רבי יצחק מוואלוז'ין: האם כך הגון לתאר חטא? מה מקום יש להעניק דגש לדבר פעוט כחוסר דרך ארץ - שכולם נדחפו בערבוביה, מול מימדי הענק של חטא המרגלים?

איש עסקים אמריקאי שומר תורה ומצוות ניגש לגאון רבי משה פיינשטיין, מגדולי הפוסקים בדור הקודם, ושאלה בפיו: נמצא הוא בעיצומו של משא ומתן עם חברה ענקית שרוצה לחתום איתו חוזה שמן ורווחי ביותר. אך לוח השנה מסמן שמתקרבים לראש חודש אב, תיכף ייכנסו תשעת הימים בהם מתאבלים על החורבן. האם מותר לו להמשיך ולגמור את העסקה המשמחת בימים כאלו?

לאחר ששמע הרב פיינשטיין שמדובר בהפסד מרובה, השיב לו שמותר לצרכי פרנסה במקרה הספציפי שלו להמשיך עד גמר המו"מ לשביעות רצון הצדדים.

אבן גדולה הוסרה מעל לבו של השואל. הן תלה תקוות כה רבות בעסקה זו.

"כעת רוצה אני לברר פרט נוסף", המשיך הביזנס-מן באוזני הרב. "האם לצורך חתימת העסקה מותר לי גם לגלח את זיפי זקני? הן נציגי החברה יתרשמו באופן שלילי אם אבוא עם מראה מרושל ומוזנח של זיפי זקן פראיים", נימק.

כאן היה רבי משה נחרץ: "בשום אופן לא. לגילוח אין שום קשר ושייכות עם המשא ומתן, ועם חתימת העסקה. אין אפוא מקום להקל בו".

השואל התכונן לחתימת העסקה, אך לבו לא היה שלם. הוא התפתה לחשוב שאם ביצוע העסקה מותר, אזי גם הפעולות שיגרמו לה להצליח - לפי מחשבתו - הינן כשרות, והוא יכול להקל לעצמו ולהתגלח.

בשבתו עם נציגי החברה התפעלו הללו מהצלחותיו בתחום העסקי, מאישיותו הלבבית וישרותו הקורנת כלפי חוץ. בטוב לבם הציעו לו לשתות עימם כוסית יין לרגל חתימת החוזה. אך הוא סירב בנימוס והודיע להם שהוא יהודי ולפיכך אסור לו לשתות יין שנגע בו גוי, ואף לא יין כשר למהדרין - בשל תשעת הימים.

כאן התרומם בניתור אחד מנציגי החברה: "אתה יהודי?! לא יכול להיות! יהודים נמנעים מגילוח זקנם בימים אלו. אני מכיר את מנהגי היהודים על בוריים מחבריי היהודים". לאחר הסתודדות קצרה חזרו הנציגים מאוכזבים: "יהודי שאינו נאמן לדתו, כיצד ניתן לסמוך על נאמנותו המסחרית?! ראה את החוזה כמבוטל..."

לעיתים, הפרטים הקטנים מהם נוטים להתעלם ולא להעניק להם משקל אמיתי ביחס לדברים גדולים יותר, הם אלו שגורמים בסופו של תהליך למחדל גדול יותר.

כך מתרץ רבי יצחק מוואלוז'ין את הקושיה בה פתחנו: אילו היה רצונם של ישראל לשלוח מרגלים נובע ממקום טהור, לא היו ניגשים לבקש זאת בחוסר דרך ארץ. הפרט ה"שולי" וה"קטן", כביכול, העיד שהבקשה עצמה לוקה בחסר והיא היא תחילתו של החטא.  

* * *

חטאים גדולים לא נוצרים מהאוויר. הם נובעים מסדק קל שלא קיבל את ההתייחסות הראויה ומתרחבים למשבר עמוק שאת תחתיתו קשה לחזות. (תשאלו את ראשי המודיעין הישראלי על המנהרות שהתחילו בזרזוף קל וכעת אין להן סוף...).

אין הכוונה שנעשה מכל פרעוש אריה אימתני, אך מעשים קטנים שאינם ראויים בפני עצמם, יכולים להוות תחילתה של הידרדרות מוסרית סוחפת. להמעיט מערך מתנה - יגרום זלזול בה מחוסר ידיעה.

לדעתי יש גם משהו מתוק בתובנה זו: גם מפלה רוחנית או תיקון משבר בחיים, ניתן לפתור במעשה קטן, כזה שיהווה סנונית לעצור את הנפילה ולשוב לנסיקה כלפי מעלה.