גילה מנולסון: "מה שקורה היום בעולם הלא דתי - קורע לב"

עשרים שנה עברו, מאז שהניחה מנולסון את מקל הנדודים וגילתה את הדרך חזרה הביתה, אל חיק היהדות. היא עדיין זוכרת את אותה נערה צעירה ומלאת חיים שהייתה, כשהגיעה לישראל היישר מארצות הברית כחלק מטיול ארוך, מחפשת דבר מה ולא יודעת אפילו מה. במובנים מסוימים היא עדיין שייכת ל'שם': אחיותיה עדיין נשואות לגויים, ורבים מבני משפחתה עדיין מתגוררים בניכר, וגם היא עוד טסה מדי פעם כדי להרצות שם. אבל במציאות, גילה מנולסון נמצאת היום במקום אחר לגמרי, כיהודיה שומרת תורה ומצוות. הסיפור שלה, כך מסתבר, מוכיח שכל יהודי, מכל מקום – תמיד יכול למצוא שוב את הדרך הביתה. כי לה', מסתבר, יש את כל הדרכים להגיע ולהאיר לכל מי שקורא לו באמת, לא משנה איפה הוא נמצא...

גילה מנולסון

יהודים, אבל חיים כמעט כמו גויים

גילה מנולסון נולדה בארצות הברית, שם גדלה בפנסילבניה, בבית ובחברה של יהודים מתבוללים ברובם. "הייתה להם זהות יהודית במילים", היא מתארת, "אבל באופן מעשי הם לא כל כך הבדילו את עצמם מהגויים שגרו מסביב. האזור עצמו היה נוצרי לגמרי, ואולי אחוז או פחות מבתי הספר היו יהודיים. כל החברות שלי היו נוצריות ולתוך זה גדלתי וככה זה היה. משפחתי ואני, היינו חברים בבית הכנסת הרפורמי, שהוא אחד העשירים שבארצות הברית".

מנולסון התחנכה בבית ספר של גויים, ובימי ראשון הייתה הולכת ל'בית ספר של יהודים'. "היום כשאני חושבת על זה, אני נזכרת שזה היה אמור להיות בית ספר יהודי. בפועל לא למדנו כלום על יהדות. זה היה ממש הזוי. למדתי אולי על ההיסטוריה של בית שני למשל, אבל מדובר היה בתכנים שמנותקים מהמציאות. אפילו על החגים למדנו קצת, אבל לא יישמנו ואני לא זוכרת כלום מזה. עבורי, זה היה כאילו שלומדים על דת אחרת".

גם חגים לא שמרו אצלם בבית מלבד חנוכה, "וגם זה רק מפני שחנוכה נופל באותה עונה כמו חג המולד", היא מסבירה, "וכל הילדים הנוצרים מקבלים מתנות. ההורים היהודים לא רוצים שהילדים שלהם ירגישו מקופחים, אז הם עושים משהו גדול מהחג הזה".

בהמשך, עם סיום לימודיה בתיכון, שמה מנולסון פעמיה לאוניברסיטת ייל היוקרתית, שנחשבת לאחת האוניברסיטאות הטובות בעולם. שם, בחרה ללמוד מוזיקה. תוך כדי הלימודים, התוודעה מנולסון לכך שכ- 20% מהסטודנטים באוניברסיטה הם יהודיים. "ראיתי שם הרבה פנים מוכרות וזה היה ממש מעניין", היא מתארת. "הרגשתי כאילו יש סביבי המון קרובי משפחה, למרות שבפועל את רובם כלל לא הכרתי. כל החברות והחברים שלי היו יהודיים, ובכלל, לכל אורך חיי, תמיד באופן לא מודע התקרבתי דווקא ליהודים. בניגוד לאחיותיי, שנישאו לגויים. היה בכך משהו לא מובן לכאורה. חשבנו באותה צורה, היה לי משהו במשותף איתם וזה היה ממש מעניין. היום אני כבר מבינה שזה כנראה משהו בנשמה".

"הפרדה בכותל? לא יקום ולא יהיה"

לאחר סיום הלימודים בייל, החליטה מנולסון לנסוע לטיול ממושך באירופה. עיון קצר במפת האזור, גילה לה שישראל שוכנת בקרבה יחסית ליוון ואיטליה, האזורים בהם חשקה נפשה לטייל, ולכן החליטה לעבור גם שם ולהישאר לגור תקופה קצרה באחד הקיבוצים.

כשהגיעה מנולסון לארץ, למרות שהגדירה את עצמה אז כאתיאיסטית מושבעת - ביקשה לבקר בכותל. "הגעתי לשם לראשונה בחיי, פמיניסטית אידיאליסטית מוצהרת, והדבר הראשון שעורר בי סערת רגשות גדולה לא היה הכותל עצמו, כי כלפיו לא הרגשתי שום דבר, אלא דווקא הגדר – זו שהפרידה בין הגברים לנשים. כשראיתי אותה, אמרתי לעצמי, שאם הם רוצים להפריד - זה עסק שלהם, אבל אני אכנס לאן שאני רוצה, ובלי לחשוב פעמיים, נכנסתי לעזרת הגברים והתכוונתי להישאר שם. אלא שאז השומר התקרב והתחיל לבקש ממני בנימוס לעבור לעזרת הנשים, ולכן בסופו של דבר עברתי לשם כשאני רותחת מכעס".

מי שחזה במחזה מרחוק, היה הרב מאיר שוסטר זצ"ל, (שנפטר לא מזמן – א.כ), שהבין מיד עם מי יש לו עסק. "פתאום ניגש אליי איזה דוס ושאל אם אני יהודיה. הסתכלתי עליו בפליאה, ואמרתי שכן", היא נזכרת. "ואז הוא שאל אם אני רוצה ללכת להתארח אצל משפחה או ללמוד יהדות ואני אמרתי שלא, כי רק סיימתי לימודים, ולא היה לי ראש להתחיל ללמוד שוב. אני לא אשכח את הפנים העצובות שהיו לו, כשאמרתי לו את זה".

מאוחר יותר, חזרה מנולסון שוב לכותל, הפעם כבר לעזרת הנשים, ובאורח פלא המחזה חזר על עצמו: שוב פנתה אליה אישה, שמה היה ברכה והיא היתה פעילה בארגון קירוב ומאבק במיסיון הנוצרי, ושאלה אם היא יהודיה ואם היא רוצה ללכת למשפחה יהודית לשבת ולשיעורים. "הסתכלתי עליה בחוסר סבלנות ושאלתי נחרצות: 'קודם כל תסבירי לי למה יש פה מחיצה'. היא מצידה ענתה לי בנועם ובחכמה: 'אם היה פה בחור שנראה ממש טוב, לא היה לך קשה להתכוון בתפילות שלך?'. התשובה שלה כל כך מצאה חן בעיני ונראתה לי הגיונית, שמיד איזו נורה נדלקה לי, וחשבתי שאולי זה אומר שאם זה הגיוני – אז אולי יש היגיון גם בדברים אחרים ביהדות. כך, לראשונה בחיי שקלתי לתת לזה צ'אנס ולשמוע יהדות. לקחתי את המספר שלה ואמרתי שאני בדרך לקיבוץ, אבל כשאחזור לירושלים - כבר אהיה איתה בקשר. אגב, בהמשך, כשלמדתי יהדות לעומק הבנתי שההפרדה היא יותר בגלל הגברים מאשר הנשים. מותר לאישה כמובן להסתכל על גברים, אבל ההפרדה היא בעיקר כדי לא להסיח את דעתם של הגברים".

(צילום: פלאש 90)

"במדרשה למדתי יותר מאשר בייל"

בהמשך, חזרה מנולסון לירושלים, לא לפני שפגשה שוב את הרב שוסטר מהכותל בהפתעה גמורה באחד הימים. מיד לאחר מכן, בעידודה של אותה ברכה, 'קפצה לבקר' במדרשת "נווה ירושלים". מה שהיה נדמה כביקור קצר – הפך לבסוף לתקופה של שנתיים. "המקום הזה זה פשוט 'תפס' אותי, וגרם לי לשאול שאלות מעמיקות ויסודיות על החיים שלי, שלא שאלתי מעולם, אפילו לא במסגרת הלימודים באוניברסיטה הכי טובה בעולם, שבה למדתי כל כך הרבה", היא מסבירה. "פתאום הבנתי שאני לא יודעת אפילו מה המטרה שלי בחיים, או האם אלוקים קיים בכלל? ואם הוא קיים - אז מה הוא רוצה ממני? כל זה כל כך העסיק וריגש אותי, שבקושי יכולתי להירדם בלילות. אחרי שבוע וחצי בלבד כבר ראיתי לאן זה הולך וכמה היגיון ואמת יש בזה, אבל ידעתי שאצטרך להשתנות בשביל זה ולא רציתי, כי עשיתי הרבה כיף כבחורה חילונית, ופחדתי להשתנות. מצד שני, הבנתי שאם זו האמת – זה ודאי יוביל אותי לאושר אמיתי בסוף הסיפור, אז כן רציתי. הייתי קרועה בין שני עולמות ובכיתי המון, עד שאחת המדריכות אמרה לי שצריך לעשות הכל לאט ומתוך חיבור פנימי.

"ובאמת, לאורך כל הדרך, הייתי מאוד זהירה לשמור על עצמי ועל האישיות שלי, ולא להפוך למשהו שאני לא. איפשהו אז, הבנתי שהטיולים שלי בעולם לא הופעלו רק מהחשק לראות נופים, אלא בעיקר מתוך חיפוש פנימי, כמעין מטאפורה לחיפוש רוחני. לא ידעתי מה בדיוק אני מחפשת, כי לא האמנתי בה' או ברוחניות, לא שמעתי שיעורים ולא קיימתי מצוות, אבל ידעתי שאני מחפשת אמת. בנווה שאלתי המון שאלות ולפעמים אפילו נלחמתי עם המורים, וביישתי חלק מהם עם השאלות שלי, אבל הם ידעו להתמודד איתי. זה היה התהליך איטי ופנימי, והתקדמתי עד שהפכתי לשומרת מצוות".

לאחר שלוש שנים של בנייה רוחנית יסודית במדרשה, פנתה למנולסון רבנית מהמדרשה שהכירה אותה היטב – והציעה לה את מי שברבות הימים הפך לבעלה. "היא הכירה אותי ממש טוב, מהרגע שנכנסתי עם ג'ינס ותרמיל גב ועד הרגע שיצאתי משם עם חצאית", היא משחזרת. "בעלי למד אז באש התורה, ונפגשנו, ואחרי שלושה חודשים התארסנו, ואחרי עוד 3 חודשים התחתנו. בפגישה ראשונה באתי רכובה על קטנוע והוא על אופניים. לא הייתי בחורה רגילה בנווה ירושלים, והוא לא היה רגיל בישיבת אש התורה, אליה הוא קשור מאוד עד היום".

"אני רוצה לעזור לאחרים להגיע לאושר הזה"

בשלב זה, פיעם במנולסון הרצון להשפיע גם לאחרים מכל הידע התורני שרכשה. "כשהילד השני נולד", היא מספרת, "התכוננתי ללכת ללמוד לתואר בעבודה סוציאלית, כי חשבתי שזו הדרך שלי לתרום לעולם. אבל מסתבר שאלוקים חשב אחרת ובעלי בדיוק הציע לי ללמד קצת בתוכנית 'דיסקברי' של אש התורה לקירוב רחוקים, ופשוט לדבר על איזשהו נושא בצורה מקיפה, והצלחתי מאוד.

"בהמשך, החלטתי לדבר על כל הנושא של מערכות יחסים, והתחלתי להסביר את זה מנקודת המבט שלי - ואנשים פשוט נדלקו. כשראיתי כמה הם התחברו לדברים, החלטתי לכתוב ולהוציא את זה לאור כספר".

כאמור, הספר הראשון שכתבה מנולסון היה "מגע הקסם" (" The Magic Touch") . הספר עוסק במהות המגע, כיצד הוא משפיע עלינו ומה המקום הנכון שלו בדרך לאהבה. כמו כן, הוא עוסק באופן כללי יותר, במערכות יחסים ואהבת אמת לפי היהדות. בתחילה, יצא הספר בגרסא אנגלית מורחבת, ומאוחר יותר תורגם גם לעברית, אולם במהדורה מקוצרת יותר.

מיד עם צאתו, זכה הספר לתגובות נלהבות, והיה לרב מכר. אנשים רבים פנו למנולסון וסיפרו לה בהתרגשות על כך שהיא שינתה את חייהם. אולם אחת התגובות שהייתה יוצאת דופן במיוחד, הגיעה דווקא מירדן, שם התגוררה בחורה ירדנית שקראה את הספר והחליטה להתגייר בעקבותיו.

בשל הביקוש הרב, הספר, תורגם עד היום כבר לחמש שפות(!) שונות. כשרק בעברית הוא כבר הודפס בלמעלה מ-300,000 עותקים(!), ולאחרונה אף הודפסו כ- 30,000 עותקים נוספים בשל הביקוש. "הפרנסה שלי היא מהספרים שהוצאתי באנגלית. בכל מה שנוגע לספרים בעברית – כולם משמשים לזיכוי הרבים בלבד, ללא כל כוונת רווח", מדגישה מנולסון, "אף פעם לא ביקשתי עבורם פרוטה מלבד כיסוי הוצאות ההדפסה".

בהמשך, הוציאה מנולסון ארבעה ספרים נוספים: הספר "בשר ורוח", ("Outside – Inside") שעוסק במהות הפנימית של הצניעות, וכבר תורגם לשלוש שפות נוספות, ועוד שלושה ספרים שעדיין לא תורגמו לעברית, ביניהם ספר העוסק בהכנה לשידוכים ונישואים, והספר "בוחרים לאהוב" ("Choosing To Love"), שמדבר על אהבה, צניעות ונגיעה.

כיום מנולסון היא אם לשבעה ילדים ומתגוררת בירושלים. לפרנסתה, היא עוסקת כמאמנת אישית, ובמקביל ממשיכה להתעסק כל העת בקירוב כמרצה וסופרת מבוקשת בכל רחבי העולם. "אני בנאדם שאכפת לו מאוד מאחרים", היא מסבירה, "וזה קורע לב בעיני לראות את מה שקורה היום בעולם החילוני. שיברונות הלב, הניצול, האכזבות, הגירושין וההרגשה ששום דבר מכל זה לא משתנה, גם לא עם הזמן. בחסדי ה' אני נשואה באושר, ואני רוצה לעזור לאנשים אחרים גם להגיע לאושר הזה, שאין סיבה שלא יזכו לו. זה תיקון העולם שלי מבחינתי".

מעוניינים לקבל את "מגע הקסם" ישירות לביתכם? שלחו מייל לגילה מנולסון בכתובת:

Gila.manolson@gmail.com

בנוסף, אם אתם רוצים לדעת עוד על גילה מנולסון ועל ספריה, היכנסו לאתר שלה.